חיבורים לדוגמא

הרחב הכל
איתי כספי- דפני ליף

דפני ליף

 

"הקיץ הזה התעוררנו, וסירבנו להמשיך לצעוד בעיניים עצומות אל עבר התהום. הקיץ הזה פתחנו את העיניים. והעיניים האלה לא יסגרו עוד"  
קיץ, 2011, מחאת דיור, דפני ליף, שדרות רוטשילד. אלה הן האסוציאציות הראשונות שיהיו לרבים מכם לאותה מחאה חברתית שהייתה לפני שנה וחצי.  לו היו שואלים אותי, מילים אחרות היו קופצות לראשי, אושר, שמחה , הפעם הראשונה שבה הייתי שמח להיות ישראלי. יותר מזה,  זו הפעם ראשונה שבה הייתי גאה להיות ישראלי, להיות שותף ועד לדבר מדהים שקורה פה, והכל בזכותה, היא אחת היוזמות הדומיננטיות של המחאה, אחת מהאנשים שצריכים להיות מוערכים במדינת ישראל ולצערי הרב מאוד זה לא המצב -
דפני ליף נולדה בשכונת רחביה בירושלים ב-7 בינואר 1986. בגיל 16 עברה לכפר שמריהו ולמדה בתיכון רמת השרון במגמת קולנוע. דפני ליף למדה באוניברסיטת תל אביב בחוג לקולנוע וטלוויזיה והיא עובדת כעורכת וידאו נכון להיום.
זוהי בחורה נורמטיבית לחלוטין, אך משהו בער בה, משהו הפריע לה. למען האמת, לא לה, אלא לנו! לכולנו! עם שלם, סבל ונכנע למדינות ההרסנית והדורסנית של הממשלה ולא הגיב. אבל היא הגיבה, היא פעלה ויזמה, ובפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל העם דרש צדק חברתי. דפני הצליחה להוציא אותנו מהאדישות הישראלית ששררה בקרבינו, האדישות הנורמטיבית הזאת, שנתנה אור ירוק להתנהלות הפסולה של הממשלה זו שהיוותה בסיס לאותה מחאת דיור, עליה אחראית דפני ליף.
מחאת הדיור הייתה בעצם מחאה על יוקר המחיה בארץ, אנשים יצאו לרחובות והקימו ערי אוהלים. ובפעם הראשונה, מכל קצוות הארץ. מדן ועל אילת. אנשים הפגינו  ודרשו צדק חברתי. עם ישראל היה נחוש, דבק במטרה, לא אדישים, לא "עוד פרייארים" . ואמרנו די! המחאה הגיעה  לשיאה בצעדת המיליון, כשחצי מיליון ישראלים יצאו מבתיהם, ואמרו בקול ברור וחזק "העם דורש צדק חברתי"!
 

היי, קוראים לי איתי כספי ואני תלמיד כיתה ט' בכפר הירוק, אני גר בכפר סבא. כשאני חושב על זה, כל הבעיות שעוררה המחאה בכלל ובעיית הדיור במדינת ישראל בפרט, לא נוגעות לי באופן אישי. נער שלומד בבית ספר פרטי, בבית פרטי בכפר סבא, מהעשירון העליון של מעמד הביניים ,לא חש מה שרבים מרגישים, חווים. אז נכון, מחאת הדיור ספציפית לפרק הזמן הזה של החיים שלי לא נוגעת, לא חשובה. עם זאת, אני בטוח שהאירוע הזה ייחרט בזיכרון שלי. אירוע זה  ייזכר כפעם הראשונה (ועד כה גם האחרונה) שבה הייתי גאה ושמח להיות ישראלי. עד אותה מחאה להיות ישראלי לא הצטייר בעיני כמחמאה, כמשהו שאני צריך להתפאר בו. ישראל בעיני זה מקום חביב, סביר ותו לא . אפשר לקרוא למקום הזה בית, אבל אפשר. 
כשאני מנסה לחשוב על הבעיות שיש פה, עולה בראשי רשימה ארוכה מאוד, אז מדוע אם כן דווקא מחאת הדיור החברתי זה מה שהתחברתי אליו? האמת היא, שהתשובה לא כל כך ברורה גם לי. אני מניח שאני מסתכל על דפני ליף כמודל לחיקוי, מכיוון שהיא פעלה וניסתה לשנות את מדינת ישראל, את המקום,שנכון לעכשיו הוא הבית שלי. אני מניח שזאת הסיבה העיקרית. ראיתי אישה חזקה ודומיננטית, שנלחמה ועדיין נלחמת על הבית שלה, שהוא יהיה טוב יותר, נחמד יותר, מתחשב יותר. במילה אחת – יותר.
המחאה נתפסה בעיני הממשלה בעיקר, ובעיני גופים ימניים , כמחאה של השמאל ושל השמאל הקיצוני. לדעתי, דבר שמעיד  על הממשלה, שבמקום להתמודד עם המצב ולטפל בו, הם התחילו להגדיר מפגינים שמקיימים את זכותם הדמוקרטית.  ובכלל, מניין להם מהן דעות המפגינים? ואם זה לא הספיק, נודע להם שדפני ליף חולת האפילפסיה לא שירתה בצבא עקב המחלה. הדבר היווה עילה לאמירות של משתמטת ועוכרת ישראל. אדם שדואג למעמד הביניים ולמעמד הנמוך, אשר מתנדב לפעול למענם, אינו אדם עוכר ישראל. וכל האמירות הללו מראות לנו במה ממשלתינו עסוקה, ובמקום לטפל במצב הקיים עסוקה בלהכליל ולהאשים האשמות שווא את מנהיגי המחאה. 
בחלום שלי, ישראל זה מקום טוב. מקום בו יש שוויון מלא בין כולם, מקום לא מפלה, עם חינוך טוב, מחירי דירות שפויים, מקום בטוח, שבו ייפסקו הסכסוכים ויהיה שלום. אבל כל זה בגדר חלום. נכון,לפעמים חלומות מתגשמים, אבל צריך לגרום להם להתגשם. ולדעתי דפני ליף היא אחת שלקחה את החלום שלה בידיים, והחליטה שהיא מגשימה אותו, ולכן אנשים שיש להם מספיק כח רצון לשנות, ולהגשים את החלומות שלהם לטובת הזולת הם אנשים שראויים לפרס דן דוד, ודפני ליף היא אחת מהם. 
סיבה נוספת לדעתי שמגיע לדפני ליף לקבל את פרס דן דוד, כמו שכבר ציינתי-הצלחתה לגרום לישראלים שעד אותו זמן היו ידועים באדישותם, לצאת לרחובות ולהפגין, ובכך להראות לממשלה כי יש בעיה רצינית שמחייבת לטיפול מיידי.  
המחאה בישראל גררה מחאות נוספות בכל רחבי העולם, שכן בעיית הדיור ויוקר המחייה אינה בעיה ישראלית בלבד, ובעצם בזכותה הצליחה להביא לסדר היום של ממשלות שונות בעולם את בעיית הדיור.
המחאה על יוקר המחיה הייתה במקביל למחאות אחרות שהיו באותו תקופה (מחאת הרופאים ועוד..) ולדעתי, היא עוררה פלגי אוכלוסייה שונים במדינה לבוא ולהפגין על מה שמפריע להם בבית, ולא להשלים עם המצב.
בנוסף, בעקבות המחאה, צורת הדיבור, השפה ועוד, השתנו בעקבות המחאה. אנשים יותר מודעים לנושאים שנוגעים לנושאיה של המחאה כגון: נדלן, כלכלה וכו'. המחאה חדרה לתרבות השיחה שלנו, למחשבה שלנו. ובשביל שינוי תודעתי כזה אני מוצא את דפני ליף כראויה לפרס דן דוד.  
דפני ליף היא דוגמה מרשימה ארוכה של אנשים , שלקחו את החלום וניסו (ולפעמים גם הצליחו) להגשים אותו.
"אחרי הקיץ הזה הבנו שמותר לחלום, יותר מזה, הבנו שחובה לחלום! לחלום זה להיות, זה לדעת שאפשר לשנות את העולם, שכל אחד יכול, רק צריך להאמין, לקום ולעשות. האחריות היא על כל אחד מאיתנו! לקום ולצאת וללכת ולדבר ולעשות ולא לוותר, כי בזה שכולנו יצאנו לרחוב מצאנו את הבית! " (דפני ליף, צעדת המיליון 3.9.11) 
עם התחושה הזאת אני מסיים את המאמר, שאפשר.

 

בביליוגרפיה

https://sites.google.com/site/newisraeli2011/home/daphlif
https://www.youtube.com/watch?v=htTQx-61HJw
https://www.youtube.com/watch?v=pBwv2pYy9fg

עומר פולק - "על אי החנונים..."

"על אי החנונים..."

האנק וג'ון גרין, Hank & John Green

עומר פולק, כיתה י"א

תיכון מקיף ז' הקריה, אשדוד

 

שמי הוא עומר. אני בת 16.5, ואני חנונית. אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל מתישהו בין הפעם הראשונה בה נתקלתי באינטרנט, ה"הארה" שלימודים זה בעצם באמת חשוב וכניסתי לתיכון, החלטתי שסדרות מצוירות מדליקות אותי יותר מבנים חתיכים ולפני ששמתי לב, ספרי פנטזיה וסרטי מדע בדיוני נהיו יותר ויותר מושכים.

 

להיות חנונית זה לא כל כך נורא. אני לא צריכה לדאוג לאיזו מסיבה אני הולכת ביום שישי כי אני לא הולכת לאף מסיבה, ולא לוקח הרבה זמן להתארגן בבוקר כי אין אף אחד להרשים... אך פעם היה לי קשה לקבל את זה. התכחשתי בכל תוקף להיותי שונה ומוזרה, וניסיתי בכל כוחי להשתלב בחברה ולהתחבר עם אנשים ששנאתי ושגם לא חיבבו אותי במיוחד. אבל עכשיו אני בסדר עם זה - כי ברגע שהשלמתי עם ה"נכות החברתית" שלי, נפתח בפני עולם חדש לגמרי של חוויות. עולם שנשלט על ידי "הלוחמים החנונים".

 

רוב הסיכויים שאף פעם לא שמעתם על הלוחמים החנונים. "הלוחמה החנונית" היא קהילת מחתרת; תת-קהילה של תת-הקהילה החנונית, הפתוחה לכולם אך מכילה ברובה מעריצים של האחים האנק וג'ון גרין וערוץ היוטיוב שלהם, Vlogbrothers.

 

מי הוא לוחם-חנוני, אתם שואלים? אפילו לוחמים-חנונים מתקשים לתאר בקצרה. על פני השטח, הם קהילה אינטרנטית של חנונים המתאחדים על מנת למצוא שלום ושלווה, תוך הידיעה שהם לא לבד ושיש עוד אנשים שהם בדיוק כמוהם ואוהבים את אותם הדברים שהם אוהבים. זה נשמע כמו הסבר פשוט, אך יש הרבה דברים המבדילים את "הלוחמה החנונית" משאר קהילת החנונים.

 

האחים גרין החליטו שהלוחמים החנונים הם "Made of Awesome" (עשויים מחומר מדהים, בתרגום חופשי) ועליהם להשתמש ב"חומר המדהים" למען המטרה המשותפת להילחם בשביל להפוך את העולם למקום טוב יותר תוך צמצום של רמות ה-worldsuck (כל דבר רע בעולם, כמו עוני, מלחמה, סרטן, התחממות גלובלית, התעללות ובמיוחד חוסר צדק חברתי כלפיי חנונים). האחים גרין מסבירים: "אם אתה רוצה להיות לוחם-חנוני, אתה כבר אחד".

 

לוחם-חנוני מאופיין כאדם שנהנה ללמוד למען עצמו ולמען האושר והעושר הפנימי שלו ורוצה לעזור להפוך את העולם למקום טוב יותר דרך קהילה מאוחדת מכל רחבי העולם. לוחם חנון טוב הוא מודל לחיקוי. הוא אדם ש"מתאחד כנגד הפורענות של האנשים הפופולרים" ונלחם עם המוח שלו במקום עם האגרופים שלו. אנו נלחמים למען החנונים, בדיוק כמו שלוחמי חופש נלחמים למען החופש. החוקים היחידים של הקהילה הם:

1) אל תהיה מרושע - אל תעליב או תזלזל בדעות של אחרים.

2) DFTBA - סלוגן שהושרש ע"י האחים גרין ופירושו "לא לשכוח להיות מדהימים". אנשים שהם לא לוחמים חנונים הם אלה שבדרך כלל FTBA (שוכחים להיות מדהימים) בכך שהם מפיצים גזענות, הפלייה ושימוש בסמים.

 

אך מי הוא בכלל חנון? בהתאם לעמדותיהם ולמעמדם החברתי, לאנשים שונים עשויה להיות הגדרה שונה של מי הוא חנון, אך הגורם המרכזי והאוניברסאלי של מה שהופך חנון לחנון זה... לאהוב דברים. אנו אוהבים הרבה דברים מכל מיני תחומים שונים של החיים, ובעיקר מתרבות הפופ. קל לזהות חנונים - מעריצים של דברים כמו מלחמת הכוכבים, ספרי קומיקס, משחקי מחשב, הארי פוטר, דוקטור הו ופוקימון בדרך כלל נחשבים חנונים.

 

אך, כל עוד אתה אובססיבי מספיק לגבי הנושא, אתה יכול להיות חנון לגבי כמעט כל נושא, כמו מוסיקה, ספרים, מכוניות וסרטים. מילים טובות לתיאור חנון היא "אקלקטי", או "נלהב". חנונים מתרגשים מאוד מדברים שהם אוהבים. ג'ון גרין אומר, "...לחנונים מותר להתלהב מדברים בצורה בלתי-אירונית. אנחנו לא צריכים להגיד, 'אה כן, התיק הזה בסדר,' או, 'כן, אני אוהב את העבודות המוקדמות של הלהקה הזאת'. לחנונים מותר לאהוב דברים, כלומר, לקפץ-על-הכיסא-בלי-יכולת-לשלוט-על-עצמך-לאהוב. כשאנשים קוראים לאנשים אחרים חנונים בעצם מה שהם אומרים זה 'אתה אוהב דברים', שזה לא עלבון בכלל! נגיד, 'אתה יותר מידי נלהב מהנס שהוא התודעה האנושית'".

 

אך מאיפה בכלל הגיעו הלוחמים החנונים? הכל התחיל משני אחים. בשנת 2007, האנק וג'ון גרין החליטו לתקשר לגמרי באמצעות Vlog (Video Blog) אינטרנטי ללא שום תקשורת טקסטואלית במשך שנה שלמה. לפרויקט הם קראו "Brotherhood 2.0".

 

בסרטוניהם הם מדברים על חייהם, מצחיקים אחד את השני או מנסים להעביר מסר חשוב, אך בדרכם הם יצרו יותר מסרטונים - הם יצרו גם קהילה שלמה של אנשים מיוחדים ויצירתיים הנקראים "הלוחמים החנונים", הפועלים למען ערכים ועקרונות כמו שאיפה לידע, חשיבה ביקורתית, יצירתיות, טוב-לב, עזרה לזולת, שוויון, שלום ואחווה. חמש שנים לאחר מכן הקהילה חזקה יותר מתמיד וערוץ היוטיוב VlogBrothers נמצא ברשימת הערוצים הנצפים ביותר בכל הזמנים ביוטיוב.

 

האנק גרין, הצעיר מבין השניים הוא בן 32 וחי במיזולה, מונטנה. הוא יוצר הבלוג Ecogeek.org, שמדווח בקביעות על התקדמויות בתחום השמירה על הסביבה וטכנולוגיה ירוקה. בנוסף, הוא מוזיקאי ומייסד של חברת תקליטים המושפעת מתרבות "הלוחמה החנונית", DFTBA Records, המונה בין אומניה את כמה מהדמויות המפורסמות ביותר בקהילת המוסיקה של יוטיוב. בין הפרויקטים הרבים שהיה שותף ליצירתם נמצא גם ערוץ היוטיוב "יומניה של ליזי בנט", מודרניזציה של הרומן "גאווה ודעה קדומה" מאת ג'יין אוסטן בפורמט Vlog, שזכה למעל 30,000,000 צפיות בשנת 2013.

 

ג'ון גרין הוא המבוגר מבין השניים. בן 35, הוא חי באינדיאנפוליס, אינדיאנה ועובד למחייתו כסופר. גרין הוא סופר רב-מכר של הניו-יורק טיימס וזוכה פרס פרינטץ. בין ספריו הפופולרים נמצאים: Looking for Alaska, An Abundance of Katherines, Paper Towns ו-The Fault in Our Stars (שראה אור בעברית בשם "אשמת הכוכבים"), אותו הקדיש ללוחמת החנונית אסתר גרייס ארל, שהייתה חלק בלתי-נפרד מקהילת הלוחמה החנונית ונאבקה בסרטן הריאות עד למותה בטרם עת בשנת 2010. לדמות הראשית בספר זה קוראים הייזל גרייס לנקסטר, חולת סרטן ריאות.

 

בין הפרויקטים פרי מוחם של האחים גרין, ניתן למצוא את VidCon - אחד מכנסי היוטיוברים הראשונים והגדולים ביותר בעולם - שנוצר בתגובה לקהילה האינטרנטית הצומחת בשנים האחרונות ומכנס בארה"ב בכל שנה מאז יולי 2010 את קהילת הוידאו האינטרנטית מכל העולם לראות הופעות ולהשתתף במסיבות למען מטרה משותפת: ליצור, לבדר ולשמח אנשים. פרוייקטים נוספים שיצרו כוללים את Crash Course, ערוץ יוטיוב חינוכי בו האחים מלמדים ביולוגיה, ספרות אנגלית, היסטוריה ואקולוגיה, ו-P4A (Project for Awesome), אירוע צדקה בו משתמשי יוטיוב יוצרים סרטונים במשך יומיים בשנה המקדמים עמותות צדקה וארגונים ללא-רווח.

 

עבודתם של האנק וג'ון גרין היא גורם מפתח בהתפתחות הקהילה האינטרנטית, אך היא גם הרבה יותר מזה - היא תרומה לאנושות. האחים גרין שואפים להחדיר לקהילה העולמית ערכים ועקרונות שיבטיחו לאנושות עתיד טוב יותר דרך איחוד של אנשים שונים מכל רחבי העולם בעלי אידיאלים משותפים של שאיפה לידע וערבות הדדית, ללא קשר לגיל, דת, מין, או גזע.

 

לכן, האחים גרין הם הגיבורים שלי. הם לימדו אותי שלמרות שהעולם מחולק לכל כך הרבה קטגוריות של מדינות, לאומים, דתות, גזעים וגילאים, בסופו של דבר - כולנו אזרחים של כדור הארץ וכולנו חלק מן המין האנושי. במשך שנים, התכחשתי למי שאני. התביישתי במחשבותיי ובתחביביי, אך הם נתנו לי השראה לעשות את מה שאני אוהבת ולא להתפשר על שאיפותיי.  הם נתנו לי ולרבים אחרים את המוטיבציה להיות מי שהם ולא להתבייש בזה.

 

ג'ון גרין אמר, "למה להיות חנון זה רע? להגיד 'שמתי לב שאתה חנון' זה כמו להגיד 'היי, שמתי לב שאתה מעדיף להיות אינטליגנט מאשר טיפש, בעל דעה מאשר תפל ושאתה מאמין שיש דברים שחשובים יותר מכמות המעצרים של לינדזי לוהן. למה זה?'". ואכן, האחים גרין לימדו אותי שלהיות חנונית זה לא רע - זה להיות אדם שנלהב מידע, שנותן דרור לדעותיו ומחשבותיו גם אם הן פחות פופולריות, ולימדו אותי שמעצם היותי אחת יש לי לא רק את היכולת אלא גם המניע לשפר ולשכלל את החברה בה אני חיה.

 

לוחמה חנונית היא הרבה מעבר לקהילה עצמה - היא גורם אישיותי פעיל, גישה ודרך חיים. לוחמים חנונים לומדים לקבל את עצמם ולהיות מרוצים ממי שהם בזמן שהם נלחמים למען מה שטוב ונכון. הפרויקט הקטן שהתחילו ג'ון והאנק לפני יותר מ-5 שנים נתן השראה למאות ואלפי צעירים להיות אנשים טובים יותר.

 

האחים גרין עזרו לי להפסיק לנסות להיות מישהי שאני לא. הם גרמו לי להפסיק להתפשר על ערכיי על מנת להשתלב בחברה שהיא פחות מאידיאלית, ובמקום זאת לדבוק בעקרונותיי בשאיפה להפוך את החברה למסגרת בה כן הייתי רוצה לחיות. הם נתנו לי את המקום וההזדמנות להתחבר עם אנשים ששונים ממני מאוד, אך בו זמנית כל כך דומים לי - אנשים ששואפים גם הם להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. הם החזירו לי את התקווה והאמונה באנושות והוכיחו לי שבני אדם, על כל מגרעותיהם, מסוגלים להגיע להישגים מדהימים, לתרום לעולם ולחברה ולחיות במצב של ערבות הדדית על בסיס המכנה המשותף הגדול והיחיד שיש לכולנו יחד - כולנו בני אדם, וכולנו חיים על כדור הארץ.

 

בשבילי, האחים גרין ומלאכתם מסמלים את האידיאל שעל פיו אני שואפת לחיות בכל יום בחיי: להיות אדם משכיל, אדם שצמא לידע; אדם שלא מתפשר על עקרונותיו ועל בינוניות החברה, השואף לעשות את העולם טוב יותר ולא מחכה שאנשים אחרים יעשו זאת בשבילו; אדם סבלני וסובלני, שתורם את חלקו למען העתיד בו אני רוצה לחיות ושילדיי יחיו בו; אדם ספקן וסקרן, שחושב בצורה ביקורתית אך רחב-אופקים ופתוח לרעיונות חדשים; והכי חשוב - אדם שלעולם לא יפסיק לרדוף אחרי החלומות שלו.

 

שמי הוא עומר. אני בת 16.5, אני ישראלית, אני נערה; אך לפני כל אלה - אני בת-אדם. אני לוחמת-חנונית, והודות להאנק וג'ון גרין - אני גאה בזה.

 

ביבליוגרפיה:

http://www.youtube.com/user/vlogbrothers

http://johngreenbooks.com

http://en.wikipedia.org/wiki/Hank_Green

(http://en.wikipedia.org/wiki/John_Green_(author

http://nerdfighters.ning.com

http://en.wikipedia.org/wiki/Vlogbrothers

http://effyeahnerdfighters.com

יארא עומר - "האף האלקטרוני" פרופסור חוסאם חאיק

"האף האלקטרוני"

פרופסור חוסאם חאיק

יארא עומרי , כיתה י"ב

ביה"ס טרה סנטה , נצרת

 

בשנה שעברה התקיים "יום הכימיה" בבית-הספר שלי. מטרת יום זה הייתה להראות לתלמידים את השימוש בכימיה בחיי היום-יום ולחזק את המשפט המפורסם של המורה שלי כי "כימיה זה לא רק נוסחאות!". כהכנה ליום זה, התבקשנו לדפדף באינטרנט ולחפש את המושג "אף אלקטרוני". בהתחלה, המושג נשמע לי מוזר ועל כן סקרן אותי מאוד והביא אותי לעבודת חיפוש מיידית באינטרנט כשחזרתי הביתה. במסגרת החיפוש שלי, הסקרנות שלי עלתה ככל כשקראתי יותר על "האף האלקטרוני" ועולם הכימיה בשבילי נהפך, לאט לאט, יותר מעניין. אומנם, קראתי כי ה- "אף האלקטרוני" הוא מכשיר בגודל מחשב נישא שפותח כדי לשרת תחום הרפואה. מכשיר ה- "אף האלקטרוני" עובד בהתבססות על העובדה שתאי סרטן ותאים חולים אחרים פולטים תרכובות נדיפות מסוימות ואופייניות. כשתרכובות אלה נפלטות אל זרם הדם הן מגיעות אל הריאות ונפלטות החוצה. אחר כמה נשיפות בצינורית המשרבבת מן המכשיר, המולקולות הנדיפות של המחלה נקשרות אל חיישנים רגישים בגדלים ננומטרים (ננומטר אחד שווה ל- 10-9 מטר) שנמצאים במכשיר וגורמים לסיגנל חשמלי האופייני לקישור זה. אם יש חומרים שמצביעים על מחלה מסוימת, המכשיר יציג לחולה את המחלה ואת שלב המחלה על שבב המחשב. בעתיד, הטכנולוגיה עשויה להשתלב כחלק מטלפון סלולרי, אשר ימליץ לנו לעשות בדיקות רפואיות. בהתחלה, המכשיר  היה מגלה סוגים שונים של סרטן ,אבל כיום הוא מפותח לגלות מחלות פנימיות, עצביות ומדבקות כמו, מחלות כליות, אלצהיימר, פרקינסון , טרשת נפוצה, הרעלה אצל נשים בהריון, וכו'.

 

"האף האלקטרוני" אינו רק מכשיר טכנולוגי שמציין את האבולוציה שהגיע אליה העולם, אלא גם מכשיר שמשלים את הפער הנוצר על ידי הטכנולוגיה המתפתחת שהביאה עמה זיהום אוויר עצום שמימנו נוצרות מחלות רבות. היתרון החשוב ביותר הוא ש- "האף האלקטרוני" יאפשר אבחון מוקדם של המחלה, טרם התפשטותה, כך שיהיה אפשר לטפל בה מיד ולחסל אותה. בהרבה מחלות, אבחון מוקדם, כזה שניתן לקבל בצורה לא פולשנית באמצעות ה- "אף האלקטרוני" עשוי להעלות את אחוז ההישרדות מהמחלה בכ- 3-10 פעמים במשך 5 השנים לאחר גילוי המחלה, על ידי שימוש בטכניקות הטיפול הקיימות כיום. בשבילי, זה היה כמו לראות עץ ירוק באמצע המדבר הצחיח!

 

התלהבתי מהרעיון הגאוני הזה והתעניינתי לדעת מי המציא אותו. לא היה לי קשה למצוא כי הפרופסור חוסאם חאיק הוא המדען שהביא לעולם מכשיר שעשוי לסתום את הגולל למאבק שלנו נגד מחלות רבות ,לעזור לעולם להתגבר על מחלת הסרטן העקשנית ולחולל מהפכה בעולם הרפואה. התלהבותי גברה כשידעתי כי פרופ' חוסאם חאיק הינו אורח הכבוד שהוזמן ל - "יום הכימיה" בבית ספרנו. התלהבותי הגיעה לשיא ביום בו פגשנו באופן אישי את פרופ' חוסאם חאיק. במסגרת המפגש, פרופ' חוסאם חאיק הרצה לנו על הפיתוח שלו בשפה המותאמת לגיל שלנו. לאחר מכן הייתה לנו הזדמנות לשאול אותו שאלות וללמוד ממנו. פרופ' חאיק ענה לכל השאלות ברוחב לב והציע את עזרתו בכל נושא אשר יצוץ בעתיד, תוך מתן דגש על שלושה מסרים חשובים. המסר הראשון הוא, ואני מצטטת, "בחברה שלנו, המצוינות הינה הדרך להצלחה ולא בהכרח בחירת המקצוע, אשר נובע בהרבה מקרים מלחצים חברתיים". המסר השני הוא, ואני מצטטת, "צריך לשים את הדעות הקדומות (השליליות) הצידה ולעבוד במלוא המוטיבציה והמרץ בכדי להצליח בחיים – אסור להישען על תירוצים לא-אובייקטיבים במקרה של כישלון".המסר השלישי הוא, ואני מצטטת, "הפעילות החברתית שלי הינה מחויבותי האישית. הרבה אנשים הקריבו ותרמו בשביל להגיע לאן שהגעתי ועכשיו תורי להחזיר לחברה שלנו".  בנוסף לשלושת המסרים הנ"ל, שהמחיש פרופ' חאיק על ידי מספר רב של דוגמאות ומסיפור החיים האישי שלו, הוא נתן עצות פרטניות לכל תלמיד שהייתה לו שאלה או משאלה ספציפית. 

 

בשבילי, פרופ' חוסאם חאיק הינו מדען שהפך את עולם הכימיה עוד יותר מעניין וצבע לי את העולם בתקווה לשינוי קרוב, לעולם יותר בריא ומלא רוגע, לא עוד סרטן שיפחיד אותנו ולא-אלצהיימר. מעבר לכך, פרופ' חוסאם חאיק הינו מודל למצוינות, דבר אשר מתבטא הן בחייו המקצועיים והן בדרך המצוינות וההצלחות הבינלאומיות שלו.

 

פרופ' חוסאם חאיק הוא חבר סגל בפקולטה להנדסה כימית בטכניון ומנהל המעבדה למכשירים מבוססי ננו-חומרים בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. הוא נולד וגדל בעיר נצרת בשנת 1975. פרופ' חוסאם חאיק סיים לימודי תואר ראשון בהנדסה כימית באוניברסיטת בן-גוריון ודוקטורט במסלול ישיר בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. אחר כך עשה פוסט דוקטורט במכון ויצמן באלקטרוניקה מולקולארית ובהמשך במכון הטכנולוגי של קליפורניה במסגרת תוכנית פולברייט, שם חקר את התחומים של התקנים חשמליים מבוססי ננו-חומרים ואפים אלקטרוניים. בשנת 2006 חזר פרופ' חאיק לארץ והצטרף לפקולטה להנדסה כימית ומכון ראסל ברי לננוטכנולוגיה בטכניון והקים קבוצת מחקר הכוללת חוקרים ואנשי טכנולוגיה מרחבי העולם. מאז שהצטרף לטכניון זכה פרופ' חאיק בעשרות פרסים ואותות כבוד. בין היתר הוא זכה במענק מצוינות על שם מארי קירי הניתן על ידי האיחוד האירופי – מענק אשר נחשב לראשון מסוגו בארץ ולגדול ביותר שקיבל מדען ישראלי יחיד אי פעם; השתלב ברשימת 35 המדענים הצעירים המובילים בעולם; וקיבל קתדרה ע"ש חורב למובילים במדע ובטכנולוגיה, פרס ברגמן למדענים מבטיחים, פרס ישראל-צרפת למדענים מצטיינים, פרס הרשל ריץ' ליזמות וחדשנות (2008 ו- 2011), פרס OXYGEN, וכו'. פרופ' חאיק נבחר למספר רשימות מובילות: רשימת "50 המוחות החדים במדינה " ,רשימת "עשרת הצעירים של המדינה"; רשימת "50 הישראלים המובילים" ורשימת "ארבע המדענים המוצעדים במדינה". בשנת 2010 העניקה לו ממשלת צרפת אות אבירות במסדר האקדמאים – אות אשר יוסד על-ידי נפוליון בונפרטה ב-1808 להוקרת מדענים ואקדמאים חלוצים בתחומי המדע והחברה ואשר נחשב לאחד מאותות ההוקרה האזרחיים העתיקים בעולם. בנוסף, בשנת 2010 זכה פרופ' חאיק, בין היתר, במענק היוקרתי מטעם ה- European Research Council (ERC) ובמענק מהאיחוד האירופי לטובת תאגיד בראשו עמד, שכולל מדענים משמונה אוניברסיטאות וחברות אירופיות, ומפתח דור חדש של חיישנים ננומטרים למיון, אבחון ומעקב אחר מחלת סרטן הריאות, לכוונון טיפולים אישיים למחלה.  בנוסף להישגיו המחקריים, פרופ' חאיק זכה במספר רב של אותות כבוד בהוראה, כולל מרצה מצטיין מתמיד, הוא גם חתן "פרס ינאי לחינוך האקדמי", הניתן כאות הוקרה לתרומה משמעותית וייחודית להוראה ולחינוך האקדמי.

 

בשביל המצאותיו והישגיו, אני מציעה להעניק את פרס דן דוד לפרופ' חוסאם חאיק, זהו פרס אשר עשוי לתמוך במאמציו האדירים של פרופ' חוסאם חאיק, אשר חלק גדול מהם נעשה בהתנדבות ועל חשבון מנוחתו האישית. 

 

בנוסף להישגיו המחקריים והאקדמיים ולהמצאותיו, פרופ' חוסאם חאיק הוא בן אדם צנוע ונעים הליכות. כל מי שפוגש אותו יכול להבחין בתקווה ובאווירה הנעימה אשר מפזר לכל עבר. פרופ' חוסאם חאיק תומך באנשים ומעודד כל רעיון שאנשים מציעים ומסייע להם רבות. הוא מייצג דוגמה למופת , בן אדם שכל אחד ממנו שואף להיות כמוהו, כדי לשנות ולשפר את העולם שמסביב ולא להיות רק עוברי דרך בחיים. הוא מהווה סיפור הצלחה לבני מיעוטים שחושבים שהקשיים אשר נמצאים בחברה והפער החברתי ימנעו אותם מלהגשים את חלומותיהם ואת עצמם. למרות המחסור ומלחמת הקיום שנתקל בהם ולמרות שהיו לו הצעות רבות מאוניברסטאות יוקרתיות בארצות הברית, הוא העדיף לפתח את מחקריו במדינה בה הוא נולד וגדל, כדי להמשיך לתת לחברה ולקהילה שלו, "אם אני חי בשביל המדע בלבד ואני לא חי בשביל החברה אז מה אני עושה בחיים!" אומר פרופ' חוסאם חאיק. אומנם, זוהי איננה סיסמא בלבד, אלא מציאות. מעקב אחרי הפעילות החברתית של פרופ' חאיק מראה כי הוא מרצה ותורם ידע קבוע בבתי הספר מכל המגזרים ובכל שכבות הלימוד במדינה. הוא מרצה (בשפה פשוטה) לתלמידים בכיתות ג' עד כיתות י"ב. כהערכה, הוא מרצה כ- 10 – 15 פעמים בחודש לבתי ספר שונים ברחבי הארץ, למרות עיסוקיו הרבים בארץ ובעולם. לאחרונה, הוא קיבל אות "מתקן עולם" מטעם המרכז החינוכי ליאובק על תרומתו המתמשכת לחברה.

 

המצאות דוגמת "האף האלקטרוני" ואישיות ייחודית כמו של פרופ' חוסאם חאיק עשויות לתרום בשיפור איכות ורווחת חיינו. על כן פרופסור חאיק הוא בחירתי האישית והוא הדמות הראויה לקבלת הפרס, וכמותו רק ירבו בעולם.

 

ביבליוגרפיה :

1. פרופסור חוסאם חאיק עצמו .

http://www.youtube.com/watch?v=8-qbDdR4vqk.2

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-55899-00.html.3

4. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%90%D7%9D_%D7%97%D7%90%D7%99%D7%A7

 

 

עופר אריאן - בעזרתו זה יקרה שייח' ע'סאן מנאסרה

בעזרתו זה יקרה

שייח' ע'סאן מנאסרה

עופר אריאן, כיתה ט'

הכפר הירוק, רמת השרון

 

מה זה בכלל שלום?

 

המילה מגיעה מהשורש שלם. בשורש טמון הרבה ידע על מה זה בעצם שלום ולמה הוא מכוון. השלום מדבר על מצב שבו כולם מבינים שהשלם כולל את כולם, ללא הבדל וללא רצון לפרק את השלם ולכלול רק את מי שנוח לך איתו. זהו  מצב בו אתה נמצא בשלמות עם עצמך ועם סביבתך. מצב שבו אתה יודע מי אתה, בטוח בעצמך. השלום הוא גם פנימי וגם חיצוני – גם להשלים עם מי שאתה, וגם להיות כחלק משלם בחברה, חלק מחברה שוויונית. זהו המצב שאני שואף להגיע אליו.

 

שלום זו מילה רחבה מאוד, לפי דעתי. כל כך הרבה תתי-נושאים, כל כך הרבה מקומות שונים בהם צריך שלום, כל כך הרבה אנשים שמנסים להשכין אותו ובכל זאת כל כך הרבה שמנסים להרוס כל סיכוי לו. בכל מקרה לפי דעתי, שלום הוא מטרה נעלה ששווה לעבוד קשה כדי להשיגה. אפשר לפעול למען השלום בהרבה מקומות שונים ומסגרות שונות. אפשר להשיג שלום בין מדינות, שלום בין עדות, קבוצות אתניות שונות, שלום בין חברים, שלום בתוך המשפחה וכו'. . אנשים שפועלים בחייהם למען השכנת כל אחד מאלו שציינתי, הם, לדעתי, האנשים הראויים ביותר  לקבל כוח וסמכות להשפיע - גם בחברה העכשווית וגם בסביבתנו העתידית.

 

אדם מיוחד שהשפיע עליי משמעותית בעניין זה ופיתח אצלי חשיבה זו להרבה כיוונים שונים הוא חבר של ההורים שלי. אדם שכל עבודתו וכל רצונו הם למען שלום. אדם שלא היה לו קל בילדותו ובחייו, לא נהנה מזכויות יתר אך בכל זאת הצליח  לשנות את חייו לצד הטוב ביותר ולדעתי הוא אדם למופת, בכל מובן שאפשר להעלות על הדעת. המדובר בשייח' הסופי ע'סאן מאנסרה (הוגים כמו רסאן). ע'סאן מקדיש את חייו כדי ללמד אנשים על השלום,  איך להגיע אליו עם עצמך, איך להתנהג במצבים שונים בחיים ואיך לפתור כל בעיה על הצד הטוב ביותר, השלם ביותר. הוא עוזר להרבה אנשים לצאת ממקומות קשים וממאבקים וגורם להם להשלים עם עצמם ועם סביבתם וזו אחת הסיבות הכי טובות להמליץ עליו לקבל את פרס דן-דוד.

 

*(סופיות- היא ענף מיסטי רוחני המשויך לאסלאם, מקביל לקבלה ולחסידות ביהדות. הסופיות דוגלת בסובלנות, אהבת אדם באשר הוא ובשלום בין העמים).

 

ע'סאן מנאסרה, מוסלמי סופי, נולד בשנת 1968 בנצרת בישראל, בן בכור לשייח' מנאסרה. הוא גדל בנצרת בבית דל מאוד במשאבים כלכליים. לעיתים היה משביע את רעבונו בפירות וירקות שקטף מן השדות סמוך לעיר נצרת. בבחרותו זכה ללמוד אצל השייח' הסופי הגדול של המסדר הקאדרי, שייח' בגדדי בירושלים, שהיה גם המורה של אביו ונחשב לשייח' גדול בעל ידע עמוק ונדיר. לימים,  אף נישא ללילה, בתו של שייח' בגדדי שגם היא, גדלה על ברכי  הסופיות וקיבלה במתנה מאביה ידע רוחני עשיר ומעמיק. ע'סאן למד לתואר ראשון ושני בתחום תולדות האסלאם, על אף שהיה בעל ידע רחב ויסודי בנושא עוד מהבית, על מנת שתהיה לו השכלה פורמלית ושיוכל להשפיע גם בתוך החברה הישראלית והמערבית.

 

ע'סאן עוסק כיום בתחום הגישור, יישוב סכסוכים, מוזמן להרצות בתחום ולתרום לתהליכים מסוג זה בין קבוצות אתניות שונות בארץ ובעולם. פועל לקידום השלום במזרח התיכון במיוחד, נפגש עם נציגי המדינות ומעורב מאוד בשיח בין הצדדים. בנוסף לעבודתו בפגישות עם אנשי מפתח, ע'סאן גם תורם לסביבתו וגורם לאווירה טובה, לכבוד, הבנה, אהבה ואחווה לשרור סביבו. הוא נקרא לסייע בסכסוכים בין חמולות ובין בתי אב בחברה המוסלמית ומשכין שלום בקרב משפחות רבות, גם בחברה היהודית. ע'סאן עוזר להרבה אנשים, המון פעמים בהתנדבות, ללא הבדל דת, גזע ומין.

 

הוא נשאר נאמן לעקרונותיו, גם אם הוא מסתכן. כך נוצר מצב שהוא ומשפחתו הרבה פעמים ניזוקו (גם פיזית וגם כלכלית) על ידי קיצונים מוסלמים בגלל קשריו עם יהודים ואחרים ברחבי העולם.

 

עיקרון מרכזי, שעליו מתבסס ע'סאן בכל פעולותיו, הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיו, כאשר אתה משלים עם כך שהפיתרון הנכון הוא תמיד, הפיתרון שנכון לכולם ושתורם לכולם בצורה הטובה  ביותר. כאשר 'ואהבת לרעך כמוך' הוא העיקרון המנחה  אין מפסידים – יש רק מנצחים. אם בכל דבר אתה 'מנצח'- מפיק את הטוב ביותר, גם לך וגם לזולתך, אתה מגיע למצב בו אתה תמיד שמח ובמצב טוב. ברגע שאתה מגיע מנקודת מבט זו של 'ואהבת לרעך כמוך' ואתה במצב בו אתה בשמחה תמידית, אתה יכול להיות שלם עם עצמך ועם סביבתך. זה גם מה שהוא לימד אותי – לחיות כך, בשמחה ולהיות בטוח בעצמך. הוא גרם לשינוי מדהים להתחולל אצלי, אצל משפחתי וחבריי.  

 

הוא הולך עם האמת תמיד והוא סמל לסובלנות אדירה. כך למשל משפחתו ומשפחתי עורכים טקסים דתיים ביחד, למרות שאנחנו יהודים והוא מוסלמי. בכך אנו מחדשים מסורות עתיקות של שלום וכבוד הדדי, שהיו רווחות בתקופת תור הזהב בספרד.  הוא ואנחנו שואפים שוב ושוב ליצור טוב באדם, מתוך אמונה שלעזור לאחר זה לעזור לך. ע'סאן מוערך מאוד בסביבתו, אבל הוא לא נותן לזה להשפיע עליו ומתייחס לכל אדם בגובה העיניים. הוא גם מרבה לארח בביתו עשרות אנשים כל יום, כולל יהודים (למרות שהדבר לא מקובל בסביבתו).

 

ע'סאן גורם לאדם להבין למען מה כדאי לפעול, מה חשוב באמת ויגרום לשינוי אמיתי בחיים. לפעול למען חברות, אהבה, כבוד, נתינה – דברים פשוטים שעל פי רוב איננו מקדישים להם די תשומת לב ומקום מרכזי במוטיבציה שלנו. הוא מסוגל לגרום לנו להבין כי הדברים הפשוטים  הללו, כנגזרות של העיקרון 'ואהבת לרעך כמוך', הם הדברים שיגרמו לשינוי ויבנו את חיינו מחדש.

 

השלום הוא אחד הערכים החשובים ביותר עליהם העולם נבנה. למה השלום הוא כל כך חשוב בעצם ? המידה שבה אנחנו חיים קרוב או רחוק מהשלום הינה בעלת השלכות נרחבות ומרחיקות לכת על כל תחום בחיינו : החל מהחיים הכלכליים, הביטחוניים, החברתיים, המשפחתיים והאקולוגיים. ראשית מבחינה ביטחונית, מדובר בחיי אדם ובסיכונים שיוכלו לפחות ואף להתקרב לאפס. ככל שנתקרב לשלום במזרח התיכון, האפשרויות לשיתוף פעולה ולצמיחה כלכלית יגדלו משמעותית. המדינות יוכלו לחסוך משאבים עצומים וכוח אדם רב ולהפנותם לפיתוח החינוך, הבריאות, תעשיה, אקולוגיה, תיירות, והרשימה היא אינסופית. החברה תוכל להיות שוויונית יותר, כלפי קבוצות כגון ערביי ישראל. האווירה של החיים במזרח התיכון כולו תוכל להיות הרבה יותר רגועה ונוכל לנתב את המשאבים, מכל הסוגים, לרווחת הפרט.  זהו לעניות דעתי נימוק מאוד מרכזי לכך שהפעילות למען השלום היא כל כך חשובה. ברמת הפרט, רווחתנו תעלה עשרות מונים אם נחיה במזרח תיכון מפויס. שלא לדבר על כך שכאשר האדם נמצא במצב של השלמה גבולות מעשיו הטובים הם אינסופיים.

 

אז מה בעצם ההבדל בין הפוליטיקאים לבין ע'סאן ? אותם פוליטיקאים שפועלים למען השלום עושים זאת על פי רוב, ברמה שטחית, שבה, הבעיה לא באמת מטופלת אלא ניגשים לפתרון הסכסוך הקיים על ידי חיפוש נוסחת פשרה בין הצדדים. לעומת זאת, האופן שבו ע'סאן פועל למען השלום, הוא אופן עמוק  ויסודי, שמתחיל בתוך נפשו של כל אדם באשר הוא. השינוי שע'סאן מבקש לחולל הוא שינוי שורשי, המתרחש בלבבות האנשים וככזה יש לו הרבה יותר סיכוי להחזיק מעמד, לאורך זמן ואל מול קשיים. השינוי יכול להחזיק מעמד לאורך זמן בגלל שהוא עוקר את האמונה השגויה לפיה מה שטוב לאחד הוא רע לאחר וגורם להשלמה עם כך שישנו פתרון שלמעשה מיטיב  עם כל הצדדים. כאשר אתה מגיע להשלמה עם עקרון זה, יש סיכוי אמיתי לשלום.   

 

דוגמא לפעילות של ע'סאן : אחרי פרשת  המרמרה, נסע יחד עם הרב פרומן ז"ל, לשוחח עם ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, כדי לנסות לרכך את העמדות ולמתן את התגובות. ע'סאן וחברו הקרוב הרב פרומן, איש ההתנחלות תקוע, שיתפו פעולה לאורך שנים בנסיון לקרב לבבות ויחד פעלו במסגרות יהודיות, מוסלמיות ואחרות. לאחרונה נפטר הרב פרומן, ואבל כבד ירד על פעילי השלום בארץ. יהי זכרו ברוך.

 

זו היא בעצם התכלית של מה שאני רוצה לעשות. גם עכשיו וגם כשאהיה גדול. אני רוצה להשפיע ולשנות, לגרום לדברים לקרות ולהשתנות לטובה. צריך לפעול בכל מישורי השלום בו זמנית אך לדעתי, תהליך השלום המדיני והחברתי יואץ כאשר כל אדם יהיה שלם עם עצמו ועם המעגל הקרוב אליו.

 

ע'סאן פועל למען הטוב, הצדק והדבר הנכון – ובגלל זה אני כל כך מעריץ אותו. בגלל זה ע'סאן הוא הגיבור המיוחד שלי. בגלל היכולת שלו להרחיב את השלום הפנימי, השמחה האמיתית והעזרה והאהבה לאחר, כטיפול בעניין מאוד אקטואלי ועכשווי, דבר שהחברה שלנו תמיד עסקה ועוסקת בו – השלום.

 

ע'סאן הוא גם משורר וסופר וככזה הוא מרבה להשתמש בסיפורים ושירים ככלי עבודה לגישור בין לבבות ולהעברת מסרים. זכור לי שיר אחד שהוא ציטט. שיר של מיסטיקן סופי גדול, אבן ערבי , שחי במאה ה-13 בספרד. השיר הולך כך :

 

"לבי נעשה מסוגל לכל צורה:
הוא כר מרעה לאיילות,
מנזר לנזירים נוצרים,
מקדש לאלילים,
הכעבה של עולי הרגל,
לוחות הברית וספר הקוראן.
אני הולך בעקבות דת האהבה:
לאן שגמל האהבה יישאני
– זאת דתי וזאת אמונתי".

 

היכולת לגשר על מחלוקות באמצעות האהבה, היא תנאי לשלום.

 

אני מתפלל שהאהבה תנצח והשלום ירווח. ע'סאן מהווה בעיני דוגמא ומופת, אדם שהלוואי שיצליח להביא את השלום ללבבות האנשים ולאומות השונות.

אלון ברקמן - עבדים היינו, עתה בני חורין?

עבדים היינו, עתה בני חורין?

אלון ברקמן, כיתה ט

ביה"ס הכפר הירוק, רמת השרון

הגוף המועמד: הארגון הבינלאומי "לשחרר את הילדים"

 

16 באפריל  1995 – איקבל מסי, ילד אפגני בן 12, נרצח בעיר מורידק שבאפגניסטן.

 

בגיל 4 נשלח איקבל לעבדות במפעל שטיחים ע"י הוריו, שהיו במצב כלכלי קשה.שם הוא עבד במשך שש שנים, במהלכן הוא עבר זוועות שאסור ששום ילד יעבור. כשאיקבל לא עבד טוב, היכו אותו במקל או תלו אותו הפוך כשחבל מהודק בצורה כואבת סביב לברכיו. אחרי שש שנות סבל , איקבל סוף סוף הצליח לצאת מעבדות: אחרי שגילה שעבדות אינה חוקית באפגניסטאן, הוא פעל בשיתוף עם ארגון אפגני נגד עבדות כדי לקבל מכתב שיאשר לו ולחבריו לצאת מעבדות. איקבל הצליח להשתחרר, אך הוא לא הסתפק בכך. בבית הספר שהוקם ע"י אותו ארגון אפגני הוא פרח ושגשג, ויכולות המנהיגות שלו הביאו אותו, בסופו של דבר, להשתתף בהפגנות נגד עבדות. הוא התחיל לנאום בכנסים של הארגון, ואפילו דבר עם עיתונאים ופעילים מחו"ל. הוא הצליח לשחרר אלפי ילדים עבדים, ע"י ביצוע כמה משימות מסכנות חיים, כמו התחזות לעובד במפעל כדי לקבל מידע. בסופו של דבר הוא אפילו קיבל פרס על פעולותיו למען זכויות אדם. אך פעולותיו גבו מחיר כבד. איקבל קיבל הרבה איומי מוות מהמעבידים נגדם הוא נלחם. למרבית הצער, ב- 16 באפריל 1995 איומים אלו  מומשו, ואיקבל נרצח.

 

17 באפריל  1995 (יום למחרת)- קרייג קילבורגר, ילד קנדי בן 12, קורא בעיתון את סיפור מותו של איקבל מסי, ילד אפגני ששועבד לכמחצית חייו, הצליח להשתחרר, ונרצח בגלל פעולותיו למען זכויות אדם.

 

 עכשיו, ילד רגיל היה מזדעזע מהסיפור, סוגר את העיתון, ומנסה לשכוח מכל העניין. אחרים היו אולי חוקרים קצת יותר על הנושא, אך לא היו עושים שום דבר לגביו.  זהו טבעו של האדם: לברוח מדברים קשים, לא להסתכל למציאות בעיניים. אבל קרייג קילבורגר אינו ילד רגיל. הוא החליט שהמצב הקיים שגוי, ושזה לא יתכן שילד ירצח בגלל שהוא דבר על זכויות אדם והחליט שהוא עומד לשנות את המצב. במקום לקבל תחושת ייאוש ושל "מה אני כבר יכול לעשות?", הוא קיבל השראה גדולה, השראה שתשנה את חייו ואת חייהם של מיליונים אחרים ברחבי העולם.  הוא מצא גיבור במקום מפתיע, באפגניסטאן הרחוקה. החלק בסיפור שהדהים אותו יותר מכל היה איך ילד אחד, בן 12, יכול לשנות כל כך הרבה. הוא החליט שהוא רוצה להשלים את דרכו של איקבל, ולמגר, סוף סוף, את העבדות העולמית.  

 

קרייג, אני מניח, רצה קודם כל ללמוד יותר על הנושא. הוא בטח התפלא לראות עד כמה גדולה בעיית העבדות לקראת סוף המאה העשרים. למרות שעבדות אינה חוקית באף אחת ממדינות העולם, יש 27 מיליון עבדים ברחבי העולם, בכל יבשת חוץ מאנטרטיקה. עבדים אלו, שרבים מהם הם ילדים, מועבדים באכזריות, בעבודות שמסכנות את בריאותם הפיזית, הנפשית (זנות היא דוגמא קיצונית) ולעיתים את חייהם. עבדות, קרייג ודאי הבין, היא אחת הנקודות השחורות ביותר בהיסטוריה האנושית.

 

 העובדה שתופעת העבדות נמשכת גם כיום (ובכמה אזורים אפילו גדלה) מעלה שאלות קריטיות. איך זה ש- 3000 שנה אחרי יציאת מצרים, מיליוני אנשים בעולם עדיין לא בני חורין? מי מעוניין שעבדות תמשך? ולמה?

 

 כמו הרבה דברים בחיים, גם בנושא העבדות כסף משחק תפקיד חשוב. במשפחות עניות באסיה ובאפריקה, שלא מצליחות לספק מספיק מזון לילדיהם, ההורים לעיתים נוטים לצעדים קיצוניים כדי להרוויח כסף. זה נורא, אבל יש הורים בעולם שבאמת צריכים לעשות חשבונות כאלו, ולהחליט אם למכור ילד אחד בשביל לספק אוכל לילד השני. ניתן לקנות עבדים בימינו במחיר נמוך מאוד, מה שהופך עבדות ליצרן עצום של כסף, לא רק למעבידים, אלא למארג גדול, שכולל, בסופו של דבר, גם אותנו, שמשתמשים במצרכים שנוצרו ע"י עבדים. זוהי תעשייה של עשרות מיליארדים, מכאן שלפרק אותה יקח את כל המאמצים שלנו.

 

בוא נחזור לקרייג שלנו. אחרי כל מה שהוא גילה, הוא ודאי היה מופתע לחלוטין. הוא הבין מהכתבה שיש בעייה, הוא רק לא ידע שהיא כזאת גדולה. אבל קרייג לא התייאש. להפך. הוא רצה רק לפעול יותר, לעזור לילדים המסכנים האלו.

 

 כמה ימים אחר כך, ביקש קרייג ממחנכו לפנות אל תלמידי כיתתו, כיתה ז במונטריאול. הוא סיפר להם על המעט שלמד עד כה בנושא עבדות ילדים,  ואמר להם שהוא רוצה לפעול כדי לשנות את המצב. הוא שאל מי רוצה להצטרף אליו. התגבשה סביבו קבוצה של 11 ילדים. קרייג קרא לקבוצה Twelve-Twelve Year Olds”  “The. הם התחילו מקטן, והילדים מכרו מיצים, ארגנו מכירות גראג, ואספו מטבעות כדי לגייס כסף ובבוא הזמן מודעות לנושא של עבדות ילדים. הוריו של קרייג ראו שהוא כל כך רציני שהם ארגנו לו טיול למזרח אסיה, כדי שהוא יוכל לראות במו עיניו את הסבל להפסיקו פעל כל כך קשה. קרייג מתאר את החוויה שעבר כמשנה חיים. בזמן הטיול, הוא גילה שגם ראש ממשלת קנדה מבקר באותה עת במזרח אסיה, וניסה לארגן איתו פגישה כדי לדבר איתו על עבדות ילדים. בקשתו נדחתה, וקרייג הבין שהיחס אליו הוא כזה בשל גילו הצעיר. הוא כעס על היחס המשפיל הזה, וארגן פגישת עיתונאים קטנה בה הוא הכריז שלראש הממשלה הקנדי יש "מחויבות מוסרית" לעזור לילדים עבדים, בהיותו אחד ממנהיגי העולם החופשי. להפתעתו של קרייג ומשפחתו, מסיבת העיתונאים הקטנה הפכה לסיפור גדול של הילד שהעז  לעמוד מול ראש הממשלה. קריטיין, ראש ממשלת קנדה דאז, נענה ללחצים והסכים להפגש עם קרייג. הוא הבטיח לו שממשלתו תדאג יותר לנושא של עבדות ילדים.  הסיפור התפרסם, ותוך זמן קצר, קרייג וקבוצתו הפכו לגיבורים.

 

 הבה נדלג 18 שנים אל העתיד, אל שנת 2013. קרייג הוא כיום בן 31. מאז 1995, הארגון הקטן שלו הפך לארגון בינלאומי, שפועל ב- 45 מדינות ונקרא "לשחרר את הילדים", או “Free the Children”. לשחרר את הילדים מעוני. מעבדות. מרעב. מסבל. הארגון העצום הצליח לגייס לשירותיו 1.7 מיליון צעירים, שמשתתפים בתוכניות של הארגון בבתי ספר ובאירועים מיוחדים. הארגון נתן ליותר ממיליון אנשים מים נקיים, שירותי בריאות וסניטציה בסיסית. בזכות פעולת הארגון, יותר מ- 30 אלף נשים יכולות לספק את עצמן ומשפחותיהן מבחינה כלכלית, ו- 55 אלף ילדים נוספים מקבלים חינוך כל יום. קרייג כבר פגש מנהיגי עולם חשובים, כמו: אמא תרזה, מלכת אנגליה, האפיפיור ג'ון פול השלישי ועוד. הוא מפורסם ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית ובקנדה. אך הדבר המדהים ביותר בעיני מכל הנתונים האלו הוא שהכל התחיל מילד אחד, שלא יכל לסבול את המצב הקיים שבו ילד נרצח בגלל שניסה לפעול נגד עבדות ילדים.

 

 אני אלון ברקמן, בן 14 וחצי. אני לומד בכיתה ט בבית הספר הכפר הירוק, ואני מאמין בכוחו של ילד אחד לשנות, ולכן אני כותב את החיבור הזה.

 

בכל מהלך ההיסטוריה, הייתה קיימת סטיגמה אצל מבוגרים וצעירים כאחד, שאדם צריך לחכות לבגרות כדי להשפיע. רק אז, אומרים, אדם חכם ובוגר מספיק כדי לשנות את המצב הקיים.

 

ילדים כמו קרייג קילבורגר ואיקבל מסי מראים לעולם שאפשר אחרת. הם מפריכים לגמרי את הטענה הפוגענית שאנשים בצעירותם "טובים לכלום", ושרק מבוגרים ראויים לכבוד על דבריהם. דווקא גילם הצעיר, אני חושב, עזר להם להשגת מטרותם. לילדים יש יצירתיות וכוח רצון שאין תמיד למבוגרים. ובאמת, שניהם הצליחו, בגילאים צעירים ביותר, להתחיל תנועה חדשה, של חופש ושיוויון.

 

בכל שנה, קרייג ואחיו מרק מארגנים אירוע גדול, עם עשרות אלפי נערים ונערות, לו הם קוראים “We Day” . כדי להגיע לאירוע זה, שמתקיים בכמה מקומות בארצות הברית וקנדה, לא צריך לשלם כסף או לקנות כרטיס, אלא צריך לפעול ולעשות שינוי בתחום חברתי כלשהו. זה לא חייב להיות "מבצע לשינוי העולם" , אלא משהו קטן וקרוב, כמו לאסוף כסף כדי לעזור לנכי השכונה. לאירוע זה מגיעים לא רק ידוענים שבני הנוער מחבבים, כמו האחים ג'ונאס, ג'סטין ביבר, ושחקן הכדורסל מ'גיק ג'ונסון, אלא גם אישים חשובים ומשפיעים בתחום החברתי כמו אל גור והדלאי לאמה, שבאים לשם כדי לספר את סיפורם. בעזרת מוסיקה קיצבית, ריקודים, שירים ונאומים מרגשים, הילדים יוצאים עם השראה גדולה, שמעודדת אותם לעבוד ביחד ולפעול אפילו יותר, בשביל עולם טוב יותר.

 

גם אני, מגיל צעיר, רציתי לשנות את העולם. הכל התחיל בגיל 8, בכיתת המדעים שלי. זה היה עוד שיעור מדעים רדום, שבו רוב הילדים יושבים בחוסר עניין. המצב נמשך ככה, עד שהמורה סיפר לנו על זיהום אוויר, על איך מפעלים לייצור חשמל שמשתמשים בפחם מזהמים את האוויר של כולנו, וכך גורמים לנזקי ריאות אצל אנשים ואפילו למוות. יש דרכים יותר טובות לייצר אנרגיה, אך הן עולות יותר, הוא הסביר. הנושא עורר את כל הכיתה, ואותי במיוחד. אני זוכר איך לא יכולתי להאמין שכסף יכול להיות יותר חשוב למישהו מאשר חיי אדם. רציתי לפעול לשנות את המצב. שלחתי, בעזרת הורי, מכתב למנכ"ל חברת החשמל דאז, אורי בן נון, שבו אני מביע מחאה על המצב הקיים ודורש לשנותו. למכתבי, שתוכנו היה באורך חמש שורות בלבד(ראו נספח), קיבלתי תשובה אחרי כמה שבועות. הדבר הראשון שתפס את עיני במעטפה היתה הדרך שבה דר  הדר אלמוג, מנהל האגף לאיכות הסביבה בחברת החשמל, פנה אלי: "מר אלון ברקמן." אני זוכר איך התרגשתי מהכבוד הזה שניתן לי, מכך שלא התייחסו אלי כאל ילד קטן ותמים, אלא כמישהו חשוב שצריך לכבדו. במכתב, ד"ר אלמוג הסביר לי שחברת החשמל עושה מאמצים רבים לשמירה על הסביבה, כמו הסבת הגז בתחנות הכוח לגז טבעי. אך המכתב עצמו הוא לא הנתון החשוב פה. הדבר המשמעותי בסיפור הוא הדף החדש שהמכתב פתח בחיי.

 

כשהרגשתי שבאמת לוקחים אותי ברצינות, ושלאנשים חשובה באמת דעתי, התחלתי להתעניין יותר. קראתי יותר על איכות הסביבה, ודרך כך גיליתי עולם שלם של בעיות עולמיות עם הזמן, מעוני בישראל עד רעב עולמי. העולם הורוד של הילדות התחיל להתפוגג, והתחיל להצטייר לי עולם יותר ויותר אפור. גיליתי שחיי הם נהדרים יחסית לחייהם של הרבה אנשים בעולם. אולי הייתי מתייאש עם כל המידע החדש הזה, אילו לא הייתי מגלה שיש כל כך הרבה דברים לעשות בנושאים אלו. ובאמת עשיתי לא מעט. בשנה שעברה, למשל, הצלחתי לגייס 700 דולרים למען ארגון התנדבותי אחר, "להציל את הילדים", שגם פועל ברחבי העולם כדי לעזור לילדים הסובלים מעוני ורעב. אבל זה לא הספיק לי. מכל הסיפורים שקראתי, כמו סיפורם של קרייג קילבורגר ואיקבל מסי, קבלתי השראה, ולמדתי שעשייה ופעולה לשינוי היא לא דבר של פעם אחת, או שתיים, או שלוש. היא דרך חיים. קרייג קילבורגר לא הפסיק לפעול מעולם מאז שהוא קרא את הסיפור הזה בעיתון, וגם אני לא אפסיק. תמיד חיפשתי דרך להשאיר חותם גדול על העולם, ולפני בערך חודשיים, מצאתי אחת.

 

כשמעתי על פרוייקט דן- דוד, ידעתי מיד שזה משהו שאני צריך להשקיע בו, ההזדמנות שלי לשנות, ולתת מיליון דולר לארגון באמת משמעותי. ולכן, אני ממליץ על מתן פרס דן-דוד לארגון "לשחרר את הילדים", ברוחם של קרייג קילבורגר, איקבל מסי, וכל הילדים ברחבי העולם שפועלים ליצור עולם טוב, שווה, והוגן יותר עוד בגיל צעיר.

 

בעיני, הדבר היפה והמרשים ביותר הוא שהארגון "לשחרר את הילדים", שמטרתו האולטימטיבית היא לסיים את העבדות העולמית, לא מנסה לשחרר עבד אחד או שניים או מיליון. הוא מנסה ליצור סביבה שבה לא רק שעבדות נחשבת לא מוסרית, אלא גם שהיא לא נצרכת. הם פועלים מתוך הפילוסופיה ששינוי אמיתי בחברה הוא שינוי שנמשך לא שנה, שנתיים, אלא למשך מאות ואלפי שנים. שינוי אמיתי לא רק מחסל את הרוע והסבל, אלא יוצר סביבה שבה קשה לו להתגבש מחדש. פתגם עתיק אומר: "תן לאדם דג – והשבעת אותו ליום אחד, למד את האדם לדוג- והשבעת אותו לכל החיים". "לשחרר את הילדים" פועלת תוך אמונה שלמה בעיקרון זה, ולכן פועלת לעזור לקהילות עניות בעולם דרך תוכנית של חמישה עמודי תווך, שנועדו כדי שהקהילה הנתמכת לא תצטרך עוד עזרה לעולם: חינוך, נקיון, בריאות, שכר וחקלאות בר-קיימא. כל המרכיבים האלה, ביחד, יוצרים קהילה טובה וחזקה שבה לא צריך יותר עבדות ילדים. אם להורה יש שכר מספיק, הוא לא צריך למכור את ילדו כדי להרוויח כסף. אם יש חינוך טוב בבתי הספר, שבזכותו ילדים יוכלו בעתיד לקבל שכר טוב, ההורים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לשם מאשר לעבדות. והעיקרון הזה עובד: לא רק שבקהילות שבהן הארגון פועל העבדות נעלמת או נחלשת, אלה שהקהילות האלה משגשגות וצומחות. ברוב המקרים, הן לא צריכות עזרה שוב.

 

דיברתי על ההצלחות של הארגון, על פעילותיה המציונות לעודד אקטיביזם בקרב בני נוער, ועל הפילוסופיה המצליחה שלה. רק נשאר לדבר על צדקת מטרותיה! אך האם זה באמת דרוש? הרי כולנו יודעים כמה נוראים חייו של אדם נטול חופש. בלי יכולת להחליט החלטות לגבי עצמך, בלי תקווה. מה הוא אדם בלי תקווה? מה הוא אדם בלי תכלית? לחיות בעבדות זה גיהנום עלי אדמות. איך זה שהרוע הזה עדיין עדיין קיים במאה ה-  21? בתקופה שבה זכויות אדם מתחילות להיות נושא מרכזי, ונשיא שחור הוא מנהיג העולם החופשי? הגיע הזמן לשנות. אפשר לשנות. "לשחרר את הילדים" הוא ארגון נהדר שכבר נחל הרבה הצלחות ברחבי הגלובוס. אז למה לא לעשות את הצעד הזה, ולתת לו מיליון שקלים כדי להרחיב את פעולותיו. למען נוער איכפתי יותר. למען משפחות וקהילות משגשגות יותר. אך מעל הכל, למען חירות, ולמען כך שבעוד 50, 60 שנה, יוכלו לומר כל תושבי העולם: עבדים היינו, עתה בני חורין!

 

ביבליוגרפיה    

 http://history1900s.about.com/od/1990s/a/IqbalMasih.htm

http://en.wikipedia.org/wiki/Iqbal_Masih

http://en.wikipedia.org/wiki/Craig_Kielburger

http://freetheslaves.net/Document.Doc?id=34

http://www.freethechildren.com/

יותם וולף ודניאל בר-נור - אדווין האבל

אדווין האבל  
                                                                                                        
יותם וולף ודניאל בר-נור, כיתה ט' 
חיבור זוכה  2010
חט"ב  ארזים, קריית החינוך אורט ע"ש פרקאוף , אור יהודה

 

"מצויד בחמשת החושים שלו, האדם חוקר את היקום הסובב אותו ומכנה את ההרפתקה מדע", אדווין פאול האבל.
מאז ימי קדם, האדם רצה לדעת על היקום: גודלו, המבנה שלו וכיצד נוצר. במשך שנים רבות הניחו מרבית בני האדם שקיימים כוחות עליונים המפעילים את היקום. לא כולם הסתפקו בהסבר זה ומדענים בני דורות שונים חיפשו תשובות מדעיות לשאלות קיומיות אלו. אחד מהמדענים שתרמו רבות למענה על שאלות אלו היה אדווין האבל.

 

אדווין האבל (1889-1953), נולד למשפחה מהמעמד הבינוני במיזורי שבארה"ב. בגיל שמונה קנה לו סבו טלסקופ, אשר עורר את עניינו באסטרונומיה. כבר כשהיה בתיכון כתב מאמר על כוכב הלכת מאדים ופרסם אותו בעיתון מקומי. בזכות ציוניו הגבוהים התקבל לאוניברסיטת שיקגו בה למד משפטים, כפי שרצה אביו, אך בנוסף למד נושאים המעניינים אותו וביניהם פיזיקה ואסטרונומיה. בשנת 1910  עזב לאנגליה כדי ללמוד באוניברסיטת אוקספורד וללמוד משפטים. בשנת 1913 מת אביו והוא נאלץ לחזור לארצות הברית כדי לעזור למשפחתו. לאחר חזרתו לימד בבית ספר תיכון על מנת להתפרנס ובמקביל המשיך את לימודיו כאסטרונום. כשסיים, הגיש עבודת דוקטורט על חקר ערפיליות. חלק מ"הערפיליות" היו למעשה גלקסיות, אך בזמנו דבר זה לא היה ידוע. ב-1917, כאשר הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, התגייס האבל לצבא, ואף קיבל דרגת מייג'ור. בתום המלחמה, שהה באנגליה לפני שחזר לארצו כדי לעבוד במצפה הר וילסון, אשר באותה תקופה שימש לצפייה בכוכבים וחקר החלל. במצפה זה, ערך האבל את תצפיותיו החשובות ביותר, שהובילו לפריצת דרך באסטרונומיה. ב-1920 ערך את תצפיתו החשובה הראשונה, בה גילה שהגלקסיות הינן צבירי כוכבים ענקיים כמו השמש הנמצאים במרחק רב מאיתנו ולא גופים קטנים בתוך גלקסיית שביל החלב כפי שסברו קודם לכן. בשל המרחק העצום בין הכוכבים לכדור הארץ, ניתן היה להבין כי לקח לאור מיליוני שנים להגיע לכדור הארץ ומשמעות הדבר הוא שהיקום מאוד זקן, לפחות בן כמה מיליארדי שנים. ב-1924 גילה את תגליתו הגדולה השנייה: רוב הגלקסיות מתרחקות אחת מהשנייה במהירות עצומה וביחס קבוע, אמנם כנראה הוא לא היה היחיד שגילה זאת, אך הוא היה היחיד שהסיק מזה שכל היקום מתרחב. תגלית זו הובילה בסופו של דבר לפיתוח התיאוריה המקובלת בדבר מוצא היקום, "המפץ הגדול". לפי תגליתו של האבל, ניתן להניח שאם היקום מתרחב, הרי שבעבר היה נקודה קטנה מאוד שהתפשטה לגודל הנוכחי שלו. תגליות אלה הביאו להאבל מעמד גבוה ומכובד בקהילה האסטרונומית. באותה שנה נשא לאישה את גרייס ברק. שנים מאוחר יותר גילה אסטרונום גרמני כי המרחק בין גלקסיית שביל החלב וגלקסיית אנדרומדה גדול פי שתיים ממה שחישב האבל. אף על פי שגילוי זה לא סתר את תגליותיו, הרגיש האבל פגיעה במוניטין שלו. במשך כל חייו ניסה לשכנע את ועדת פרס הנובל לשנות את הגדרת האסטרונומיה לחלק מפיסיקה  כך שיהיה ניתן לתת פרס נובל לפיסיקה לאסטרונום. בשנת 1953 קיבלה הוועדה את טענותיו והגדירה את האסטרונומיה כחלק מפיסיקה. הוועדה אף החליטה להעניק לו פרס נובל, אך האבל מת לפני שקיבל את הפרס.

 

אנו סבורים כי לאדווין האבל מגיע לזכות בפרס משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא תגליותיו פורצות הדרך, בהן אנו נעזרים עד היום: גילוי נוכחות עוד גלקסיות ביקום מחוץ לשביל החלב, דבר שמסביר לנו הרבה על המבנה של היקום ושהוא הרבה יותר גדול וזקן ממה שחשבו בעבר; התגלית שהיקום מתרחב, דבר המשמש בסיס לתאוריית המפץ הגדול שמסבירה את היווצרות העולם בדרך מדעית: העולם מתרחב, לכן ניתן להניח שבעבר היה קטן יותר והתחיל מנקודה  אחת קטנה. בנוסף על כך תגליותיו משמשות בסיס לתאוריות רבות אחרות הדנות ביקום ומעבר לכך נותנות לנו את היכולת לחזות את עתיד עולמינו. הסיבה השנייה היא שהוא שינה את הגדרת האסטרונומיה והעניק לה מעמד גבוה יותר. לצורך כך הוא נאבק על מנת שיהיה אפשר לתת פרס נובל לפיסיקה לאדם העוסק באסטרונומיה ולמעשה, הוא הכניס את האסטרונומיה לקטגורית הפיסיקה וזה גרם לפיתוח של ענפי אסטרונומיה חדשים ושונים כגון אסטרו-פיסיקה. לאור עובדות אלו אנו חושבים שיש להעניק את פרס דן דוד לאדווין פאול האבל.

עדן קופרווסר - פרופ' ברנרד לואיס: לגעת באומץ בהיסטוריה כדי להבין את ההווה

פרופסור ברנרד לואיס: לגעת באומץ בהסטוריה כדי להבין את ההווה

עדן קופרווסר, כיתה י"א
חיבור זוכה 2010
תיכון "אחד העם" פתח-תקווה

 

האתגר והאיום שמציב האסלאם הקיצוני על הסדר העולמי ועל תרבות המערב הם התופעה המעצבת ביותר של חיינו מזה יותר מעשרים שנים; מה מניע מוסלמים צעירים, משכילים ברובם, לאמץ גישה עוינת כל כך למערב ולערכיו? מה גורם לחלקם להרחיק לכת עד כדי ביצוע פיגועי התאבדות? הנסיונות לענות על שאלות אלו, לרדת לשורשי התופעה ולהבינה לעומקה, חיוניים להתמודדות מוצלחת עימה. פרופסור ברנרד לואיס הוא המזרחן המשפיע ביותר בזמננו על הדרך בה המערב תופש אתגר זה ונחשב לבר הסמכא הגדול ביותר בנושא. הודות לחדשנותו ולאומץ האינטלקטואלי שלו ונוכח תרומתו והשפעתו על עיצוב החשיבה המערבית בתחום זה, אני מבקש להעניק את פרס דן דויד לפרופסור ברנרד לואיס.

 

לואיס נולד בשנת 1916 למשפחה יהודית ממעמד הביניים בלונדון, בירת אנגליה. במהלך התכוננותו לעלות לתורה לקראת טקס הבר מצווה, נחשף לשפה העברית ודרכה למגוון השפות השמיות וגילה בהן, ובתרבויות שעמדו מאחריהן, עניין רב (הוא דובר כיום 21 שפות). לואיס החל ללמוד בבית הספר ללימודי המזרח שבאוניברסיטת לונדון (SOAS), והשיג שם תואר ראשון בהיסטוריה, בדגש על המזרח הקרוב, כבר בשנת 1936. שלוש שנים לאחר מכן השלים שם גם את לימודיו לתואר דוקטור בהיסטוריה של האסלאם. את לימודי ההמשך ביצע באוניברסיטת פאריס. במלחמת העולם השנייה שירת לואיס בצבא הבריטי בחילות המודיעין והשריון, ואחר כך סופח למשרד החוץ הבריטי. לאחר המלחמה, מונה לכהן כראש החוג למזרח תיכון בSOAS- כשהוא רק בן שלושים ושלוש, הודות להיותו אחד המומחים יוצאי הדופן בנושא.

 

שמו יצא למרחוק, וב-1974 הוצעה לו משרה באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב, שכללה לימוד קורס אחד בלבד בסמסטר – הסדר שהותיר לו יותר זמן לעסוק במחקר. כתוצאה מכך תקופה זו חוללה מפנה בקריירה של לואיס, והוא החל להוציא לאור ספרי עיון רבים שהתבססו על מסמכים מקוריים ועסקו בעיקר בתורכיה המודרנית ובתולדות האסלאם. בין ספריו הרבים (למעלה מ-20) ניתן למצוא את "שמים ואנטישמיים" המגולל את הבאת האנטישמיות – הנוצרית מיסודה – למדינות ערב וקבלתה שם, "בשם האסלאם - ממלחמת קודש למחבלים מתאבדים" העוסק בהתפלגות האסלאם לזרמים – מהפרו מערבי לראדיקלי – ועיוות מושג הג'האד לטרור כתוצאה משקיעת התרבות המוסלמית לצד עלייתן של מעצמות המערב, וספרו המוכר ביותר "מה השתבש?" העוסק בסקירת נפילת התרבות האסלאמית, בהתפרקות האימפריה העות'מאנית ובסיבות המשוערות לדשדוש הציוויליזציה האסלאמית שעד אז נחשבה לעליונה על המערב. בנוסף כתב את "צמיחתה של תורכיה המודרנית", "הערבים בהיסטוריה", "השפה הפוליטית של האסלאם", "המזרח התיכון - אלפים שנות היסטוריה"  -  ספרים הנמנים על ספרי היסוד בלימודי ההסטוריה של המזרח התיכון, ועוד.

 

כחוקר וכאדם, פרופסור ברנרד לואיס הצטיין בחדשנות ובאומץ אינטלקטואלי מרשים. עיקרי משנתו הם שהאסלאם לקה ביוהרה תרבותית, שפגעה ביכולתו להתאים את עצמו לקידמה, וגרמה לכך שתוצאות המהפכה התעשייתית, המהפכה הצרפתית ורעיונות ההשכלה, שהחלו להתגבש מתקופת הרנסאנס, פסחו על העולם האסלאמי. הפונדמנטליזם האסלאמי שקורא לחזרה למקורות האסלאמיים העתיקים ולהחרמת המערב, תוך האשמתו במצב הקשה של מדינות ערב כיום, הוא הביטוי המודרני של תופעה זו. לואיס גורס כי הפונדמטליזם האסלאמי אינו יכול לעלות בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית המערבית, שכן תרבות האסלאם וחוקיו סותרים את רעיונות ההשכלה. לואיס היה הראשון שהשתמש במונח פונדמנטליזם אסלאמי והצביע על ההתנגשות בין הציוויליזציה האסלאמית לזאת המערבית, רעיון שפותח אחר כך בספרו המפורסם של הנטינגטון "התנגשות הציוויליזציות". הוא גם הדגיש כי הסכסוך הישראלי-ערבי איננו כה מרכזי בהוויה האסלאמית והערבית, כפי שניסו להציגו גורמים ערביים, וכי מדובר במניפולציה שתכליתה לבסס את הטענה שהמערב אחראי למצוקתם של הערבים.

 

אף על פי שדעותיו עוררו לא אחת מחאה ואף זעם, דוגמת דברי הפרופסור אדוארד סעיד שבהמשך לגינויו את תורת לואיס האשים את מדע המזרחנות בנקודת מבט אימפריאליסטית משוחדת, הוא לא התפשר ולא היסס לדבוק באמת האקדמית שלו, אותה ביסס על מקורות ומסמכים,  ללא התחשבות בדעת הממסד האקדמי או בתקינות הפוליטית – ממש כמו החוקרים הדגולים גלילאו גליליי וצ'ארלס דארווין בזמנם.

 

השפעתו של לואיס ניכרת במספר המדינאים הרב אשר רצו בעצותיו וביקשו ללמוד את השקפותיו, וביניהם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש. מאז שנות ה-90 הגיעה השפעתו לשיאה, ככל שהעימות עם האסלאם החריף ודעותיו התאמתו. ב-1990 הוא זכה לכבוד הרב ביותר הניתן בארה"ב לאיש מדעי הרוח והתבקש לשאת את 'הרצאת ג'פרסון' השנתית. הרצאתו, שנשאה את השם "הציוויליזציה המערבית: מבט מהמזרח", הייתה הבסיס למאמרו "שורשי הזעם המוסלמי", שהתפרסם זמן רב לפני הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב- 11 ספטמבר 2001, אך חזה כבר אז את הרקע לתופעה הנוראית. במאמר מדגיש לואיס כי אי ההפרדה בין דת למדינה, המונעת את חדירת רעיון הדמוקרטיה לתרבות האסלאמית, כמו גם תחושות ההשפלה והקנאה במערב, הם הגורמים העיקריים העומדים בשורש הזעם המוסלמי. המחאות הרבות על דבריו גם מהוות עדות נאמנה להשפעתו, שקוממה לכן כל כך את מתנגדיו.

 

ברנרד לואיס הוא מופת ליצירתיות מחקרית אקדמית. עומק המחקר שלו, חדשנותו, האומץ להגיע למסקנות מחקריות גם אם אינן נושאות חן בעיני ציבורים נרחבים ולהתמיד במאמץ לחתור לחקר האמת הם סימני ההיכר שלו. אין פלא שגם בגילו המופלג הוא ממשיך להיות נמרץ ופורה. בחיוניותו הוא מוסיף להיות מגדלור אקדמי עבור קהילת המחקר בתחום המזרח התיכון ועבור מדינאים רבים שלאורך שנים ביקשו את עצתו. על תרומתו זו ועל מחקריו הרבים בהיסטוריה ובתרבות האסלאמית אני מציע להעניק לו את פרס דן דויד.

 

מקורות

Bernard Lewis," Wikipedia."
Bernard, Lewis. "The Roots of Muslim Rage," The Atlantic Monthly, Vol. 266, No. 3 (Sep.1990), pp. 547-560.
 Kramer, Martin. "Bernard Lewis," Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Vol. 1 (1999), pp. 719–720.  http://www.geocities.com/martinkramerorg/BernardLewis.htm

ברנרד, לואיס. מה השתבש? ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון.אור יהודה: דביר, 2004.
דף על פרופ' ברנרד לואיס באתר אוניברסיטת פרינסטון:
http://www.princeton.edu/~nes/faculty_lewis.html

קסה גטו- 'I have a dream' מרטין לותר קינג

"I have a dream"  / מרטין לותר קינג
קסה גטו, כיתה י"א
חיבור זוכה 2007
ביה"ס קציר, חולון

 

"I have a dream that my four children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin but by the content of their character "

 

על מרטין לותר קינג שמעתי בפעם הראשונה רק השנה, לאחר הרצאה שאני ובת דודתי עשינו על הגזענות של שנות האלפיים, אותה גזענות שבועטת ונושמת מהעבר וזועקת לתוך ההווה.
מרטין לותר קינג נולד באטלנטה שבג'ורג'יה למרטין לותר קינג האב ולאם אלברטה ויליאם קינג. למד סוציולוגיה ותיאולוגיה לתואר הראשון, וקיבל דוקטורט בתיאולוגיה סיסטמתית מאוניברסיטת בוסטון בשנת 1955. נישא לקורטה סקוט ב-1953, ולבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. ב-1954 התמנה להיות כומר בכנסייה באלבמה. 
בשנים הללו, למרות שארה"ב הצהירה על מדיניות של שוויון זכויות ללא הבדל גזע דת ומין עדיין היו בארה"ב חוקים שקיפחו את זכויותיהם של השחורים. היו מקומות ציבוריים כגון ספסלים וברזיות שנשמרו אך ורק ל"לבנים", היו מסעדות ומקומות שיועדו ללבנים בלבד. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה, שכן היא שמרה על הפרדה בולטת בזכויותיהם של הלבנים ועליונותם על השחורים. אפליה הייתה גם במקומות עבודה, בשכר ובקידום מקצועי, בקבלה לאוניברסיטאות וכו'. האפליה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים. בני האדם נמדדו ע"פ צבע עורם.
שחור שהעז להתנגד לחוקים או נמצא אשם בהפרתם, גם אם ההוכחות לא תמיד היו אמינות, יכול היה להיענש בעונש מוות, תליה או שריפה של ביתו או חוותו. 
ההפרדה באוטובוסים, שם היו שחורים צריכים לשבת בנפרד, בסוף האוטובוס, ואף לוותר על מקומם עבור אדם לבן, הפכה לסמל גזענות כלפי השחורים בארה"ב. מרטין לותר קינג היה לאחד ממנהיגי המתנגדים להפרדה זו.
לאחר מקרה בו אישה שחורה סירבה לוותר על כיסאה ללבן, החליט קינג לעשות מעשה, והצטרף למנהיגי "חרם האוטובוסים של מונטגומרי", בו החרימו השחורים את האוטובוסים בשל ההפרדה הגזעית. קינג אף ארגן אוטובוס בו יוסעו רק שחורים, והעלייה של לבנים אליו נאסרה. בעקבות החרם פוצץ ביתו של קינג, אך פעילויותיו במאבק לשוויון זכויות הובילו לכך שבסופו של דבר חוק הפרדה באוטובוס נפסק.
מרטין לותר קינג היה שותף לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, הייתה זו תנועה חברתית שניהלה מאבק ארוך, לא אלים בעיקרו, למען זכויות האזרח שוות ולשוויון במסגרת החוק, בעיקר לאזרחים האפרו-אמריקאים של ארה"ב.
ב-4 באפריל 1968 נרצח מרטין לותר קינג בעת ששהה במוטל בממפיס טנסי.
כמה שנים קודם לכן, ב28 באוגוסט 1963 נאם מרטין לותר קינג מעל מדרגות אנדרטת לינקולן בוושינגטון את נאומו המפורסם: "I have a dream", בו הוא מדבר על משאלה אחת, על חלום שפעפע בליבם של אלפים עבדים שחורים... שמפעפע בתוך ליבי מאז היום שעברתי לגור בחולון.

 

שלום, שמי קסה גטו. אני תלמידה בבי"ס קציר בחולון בכיתה י"ב. 
ללא השם האמהרי שלי, וצבע עורי רבים היו חושבים כי אני ילידת הארץ... ממש מלח הארץ. אך שמי וצבע עורי זועקים את מי שהנני. 
מזה שנתיים שאני מרצה על הגזענות, על האפליה הזאת, כלפי העדה שלי. רבים אומרים שאנחנו בשנות האלפיים, שלא ייתכן שהאפליה הפרימיטיבית, שנובעת מבורות, עדיין קיימת. אם כך, איך ייתכן שכששמעתי את נאומו של מרטין לותר קינג פעם ליבי? הרגשתי עצבות עזה מצד אחד, ומצד שני שמחה... מישהו כבר יצא להילחם על אותם זכויות שאני נלחמת בכל כוחי לשנותם.
אם הגזענות אינה קיימת, אמרו לי אתם איך זה ששנים פחדתי להביט בראי? איך זה שרק אחרי כ"כ הרבה כאב הייתי מוכנה לקבל את עצמי, שחורה?. איך יתכן שהיום, בשנות האלפיים, שערי בתי ספר בארץ נטרקים בפני ילדים אתיופים?, איך זה שדווקא פה, במדינה הזו, שהוקמה בידיים רועדות, מגואלות בכאב, בייסורי אנשים שברחו מהצל של עצמם לפני כשישים שנה מפני שנענשו על מי שהינם, איך זה שדווקא כאן מרימים אצבע מאשימה ומלגלגת לעבר האתיופים כשטוענים שרמת ההשכלה ירודה? איך זה שדווקא היום, כשהכול פתוח וכבר מכירים בזכויות של שוויון עדיין ישנם קולות של הרס, קולות צורמים הקוראים להפרדה בין שחורים ללבנים? 
הכאב הכי גדול הוא שאני עליתי לארץ ישראל לא בגלל שבחרתי, לא בגלל שנפשי חשקה להכיר עולם חדש, מודרני... היו אלה הורי שהלכו בעיוורון מוחלט אחרי החלום שלהם להגשים את יהדותם. ובגלל אותו חלום על ארץ רחוקה, ארץ זבת חלב ודבש ישבתי לילות וביקשתי להיות לבנה, ביקשתי לכפר על מעשה שמעולם לא עשיתי.
בעבר היה לי שם עברי, זה היה אמור להקל עליי להשתלב בחברה הישראלית. משום מה זה טשטש את זהותי, ושנים יצאתי למסע חיפוש עצמי. כשהייתי ילדה קטנה והילדים היו קוראים לי "כושית! כושית במבה! תחזרי לארץ שלך! לכי לטפס על העצים, לשם את שייכת! זו בטח לא הארץ שלך!" שאלתי: לאיזו ארץ אני צריכה לחזור?. הדבר הנורא שיכול האדם ליצור זה השנאה, היא ממלאת את הלב, היא ממלאה את הראש במחשבות של הרס וזדון, היא מחפשת אחר אשמים, שהרבה פעמים הם חפים מפשע!
אל תופעת האפליה והגזענות נחשפתי רק כשהגעתי לחולון, השכונה שלי הייתה שכונה של לבנים. היינו המשפחה האתיופית הראשונה בשכונה. הייתי, מן הסתם, הילדה האתיופית הראשונה בכיתה ובבי"ס בכלל. הילדים תמיד הציקו, המורות היו חסרות אונים, ההורים הרימו גבה לנוכח התלמידה השחורה בכיתת בנם/ביתם.
וההורים בבית לא יודעים עברית, לא מכירים בזכויות הילד, לא נמצאים שם כשהילד זועק...
הרגשתי חשופה לגמרי, כאילו מישהו בא ותלש את עורי, משאיר אותי עירומה בפני הילדים שנהגו להרים אצבע מאשימה, ולהשמיע קולות של גנאי ולגלוג להם לא יכולתי להגיב בשל דלות אוצר הקללות שהיה בפי. 
כשאף אחד לא רצה לשבת לידי, שנאתי אותי. כשאף אחד לא הזמין אותי לימי הולדת, ישבתי בחדר ובכיתי על מי שאני. כשקיללו אותי, החזרתי באותן קללות. אנשים ברחוב הביטו בי במבט מתנשא, ולי לא היה דבר שיכול היה לעזור לי להתגונן בפניהם. הייתי עומדת שעות על מעקה האמבטיה, מביטה בראי, עושה העוויות ומנסה למצוא את החלק הפגום בי. אף פעם לא מצאתי דבר מלבד צבע העור שזעק: את שונה!!! חלמתי להיות לבנה. חשבתי שרק ככה אוכל להצליח בחיים. חשבתי שביום שאהיה לבנה, העולם יחייך אליי, הילדים יאהבו אותי, השכנה בדלת ממול תפסיק לטרוק את הדלת בכל פעם שתראה אותי... לכל זה השתוקקתי, על כל זה חלמתי, זה מה שהחזיק אותי בין דקה לדקה... מעולם לא הכרתי אדם ששנא את עצמו בגלל מי שהוא, מעולם לא הכרתי אדם שברח מעצמו בגלל שברחו ממנו, מעולם לא הכרתי אדם שפחד כ"כ בגלל מי שהוא... אני הייתי כזאת. בכיתי בלילות, ביקשתי לשלוח יד בחיי, לשים להם קץ...לברוח למקום שבו יאהבו אותי... שלא ישפטו אותי על צבע עורי אלא על מי שהנני. 
עם השנים למדתי שאין בי דבר פגום. למדתי שתמיד ישפטו אותי בגלל אותם סטריאוטיפים, שההתנתקות שלי ממי שאני מחלישה אותי, ששום בגד ושום הפרת נורמה בעדה שלי לא יסירו את צבע עורי, וזה חלק ממני, למדתי לאהוב את זו שהביטה בי בראי כל בוקר, למדתי שכדי לקחת חלק בעולם הזה אני חייבת לקבל את עצמי ולצאת למאבק על הזכויות שלי: הזכות שלי לחיות, הזכות לאהבה כמו כול אדם חופשי. חזרתי לשם האמהרי שלי, קסה, נתן לי ה' מתנה שנייה, והחלטתי בפעם הראשונה לקבל אותי.
היום אני רוצה להגיע רחוק כמו שאני, צבע העור לא אמור להגביל אותי. מי היה מאמין שיהיה לי את האומץ לקום ולהיאבק? לחשוף בני נוער לאותה שנאה עיוורת שאיימה עלי, ובמקומות אחדים עדיין קיימת? מי היה מאמין שיבוא היום ויהיה בי את הכוח לספר את מכאוביי ללא פחד? מי היה מאמין שהחלום של מרטין לותר קינג עדיין לא מומש? אנחנו טוענים שהמדינה דמוקרטית, שלכולם יש זכויות.  תתבוננו רגע בבקשה במדינה שלנו - איך זה שכבר חלפו שלושים שנה מאז העלייה הראשונה ועדיין האתיופים לא משולבים בחברה הישראלית? איך זה שסוגרים דלתות של בתי ספר בארץ בפני ילדים אתיופים? איך זה שאחותי עדיין רוצה להיות לבנה כשם שאני רציתי בילדותי?.
אני רוצה להמליץ על מתן פרס דן דוד לארגון הפועל כדי להביא את השינוי המיוחל בחברה הישראלית. ארגון הפועל למען יוצאי אתיופיה בישראל ברוחו של מרטין לותר קינג – מאבק מתמשך על שוויון זכויות בדרכי אי-אלימות, באמצעות סיוע ויעוץ משפטי, חינוך ועוד. הארגון שבחרתי נקרא "טבקה". פירוש השם בשפה האמהרית הנו "עושה צדק". טבקה נוסד על-ידי אנשים מהאליטה האינטלקטואלית של הקהילה האתיופית, ובראשו עומד עורך-הדין הראשון ממוצא אתיופי שהוסמך בישראל. מטרת הארגון היא מימוש זכויותיהם של יוצאי אתיופיה וקידום שילובם בחברה הישראלית, מימוש והגנה על זכויותיהם המשפטיות והאזרחיות. הארגון מגיש הדרכה וסיוע משפטיים לחברי הקהילה, ופועל לקידום החינוך ואפשרויות השילוב, להעצמת ציבור יוצאי אתיופיה בישראל, להקניית מידע בנושאים של זכויות הפרט וזכויות הקהילה אל מול מערכות השלטון השונות, למתן כלים ואמצעים להתמודדות עם מערכות אלה, לקידום זכויות אדם ואזרח, ולקליטה נכונה והעצמה של עולים.
כששמעתי על מרטין לותר קינג התרגשתי. אני חושבת שמנהיגים כאלה צריכים להיזכר גם בדפי המחברת של היסטוריה לבגרות. אולי אם נלמד על אנשים חזקים, מנהיגים שנתנו את כול כולם לחלומם, אולי אז גם נוכל להבין איך לשנות את מה שקורה בחברה. כי משום מה יש לי תחושה שאנחנו חוזרים על עקבות ההיסטוריה כאילו לא למדנו מאומה...
חשיפה לחלום של מרטין לותר קינג בקרב בני הנוער אולי תוביל לשינוי. את החלום שלו חולמים עוד בני נוער שחורים ומוגבלים שמשום מה החברה רואה בהם גורם מאיים. אולי החשיפה אליו תעזור להם לחלום ולהילחם על החלומות שלהם. 
מרטין לותר קינג סחף לשינויי, על אף שידע כי עלול הוא לשלם על חלומו בחייו. אם תפתחו היום ערוץ אמ. טי. וי תראו שחורים, ומוזיקה אפרו-שחורה. יש היום יותר שילוב של השחורים בפוליטיקה. 
ואני רוצה רק לומר שלי יש חלום:
שיום אחד תרוץ/ירוץ לראשות הממשלה אתיופי/ת, שבמקומות עבודה מכובדים ישבו גם אתיופים, שלצד יו"ר בחברות הייטק יהיו גם אתיופים ולא רק בתור מנקי משרד, שבטלוויזיה יהיו אתיופים ולא רק בתפקידי משנה זוטרים. לי יש חלום שילדים אתיופים ירגישו חלק מהמדינה הזאת, שלא יברחו ממנה, כי אין לנו ארץ אחרת.

יודוביץ' גבריאלה - סמואל יעקבלביץ' מארשק

סמואל יעקבלביץ' מארשק (או הרפתקאות בספריה הקסומה)
יודוביץ' גבריאלה, כיתה י' 
חיבור זוכה 2011
מרכז חינוך ליאו בק, חיפה

 

הספרייה הראשונה שאי פעם ראיתי היא הספרייה של הורי. ספרייה חומה וגדולה- בגובה שישה מדפים, ממש כמו אוורסט לילדה בת ארבע- שהיוותה רהיט מרכזי וחשוב בסלון המשפחתי. תמיד הרגשתי שהרהיט המיוחד הזה, אותו הורי הביאו איתם עוד מברית המועצות, כאילו מסתכל על שאר החדר מלמעלה, מרים את האף שעשוי מעץ מצופה בלכה ואומר "תראו את הספה הזאת. 
                                                                                     אינכם זקוקים לה, רק שטויות!
                                                                                     והסרוונט- בכלל נדוש,
                                                                                     לסלקו מיד אדרוש!"
ודרך הדלתות השקופות מציצים ספרים על גבי ספרים שעומדים לפני ספרים אחרים ומזמינים, כל אחד בתורו לגשת רק אליו, לפתוח ולגלות רק אותו מבין כל הספרים שבעולם (כי אז, בשבילי, הספרים בספרייה היו היחידים. בכלל.) ובשעות הכי מוזרות- אחרי הגן, לפני בית הספר, באמצע הלילה, רגע לפני שטסים לברצלונה, הספרים האכזריים היו מפתים אותי להתקרב עוד ועוד- להוריד את מחיצת הזכוכית- לקחת ס.מארשק, שייקספיר, אנדרסן, ג'רום .ק. ג'רום- ולהיכנס לעולם שונה ודמיוני. אבל בדיוק ברגע זה הייתי אני בת הארבע נקלעת לבעיה קטנה. באמת לא רצינית. לא ידעתי לקרוא. בעייתי, נכון? אז נאלצתי לחשוב על סיפורים בעצמי-  הציורים של מיסטר טוויסטר הינקי, באבא מורָה, אפילו ורטר הצעיר (שגם היום לא נראה לי מיוסר במיוחד) הלהיבו אותי ויצרו דמויות ומעשיות שונות אבל חביבות בדרכן המיוחדת.
ואז, בגן טרום חובה (אולי בעצם חובה?), ביום שישי קיצי ביותר אבא שלי (שאז היה ממש עצום- לי הוא נראה לפחות 3 מטר) חזר מהעבודה, ובידו הפתעה. "אני אלמד אותך לקרוא ברוסית"  אמר, והוציא ספר עם ציורים צבעוניים ואותיות ענקיות: "אזבוקה"! (אזבוקה, יודעים כל ילד וילדה,
          ממוסקבה וטשקנט ועד אוּלאן אוּדָה
          הוא ספר די חביב-
          מזכיר, אולי, מורה אדיב,
          בו אנחנו, ילדים
          לומדים לקרוא, מלומדים:
          החל מ-אָה а ועד גם יָה я,
          האלפבית הוא חוויה!)
ליד כל אות נכתב שיר- לפעמים קצר, אולי ארוך- ואת הספר הזה למדתי בהחלט לאהוב. קראתי בו עם הורי ולאחר מכן גם לבד מפני ששירים אלו תפסו אותי ברשתם מהרגע הראשון- הרי הם נכתבו ע"י ס.מארשק, הוא סמואיל יעקבלביץ' מארשק. ובגיל צעיר שכזה קצת קשה להבין מדוע אנשים מבוגרים מעדיפים לכתוב אות אחת במקום שם חשוב ושלם, ולכן את שמו קראתי במשך שנים ארוכות בתור סמארשק... 
תפקיד המספר לפני השינה נשמר תמיד לאמא שלי, שניסתה להקריא לי סיפורים מעניינים- "הגובלין" של טולקין היה אחד מהם. היא טוענת שבכל פעם בה התחילה להקריא ספר זה  נרדמתי במילה "אילומינטור". כלומר בעמוד הראשון. לפעמים בשני. מה שבטוח- מטרת הסיפור, להרדים אותי, בהחלט בוצעה ובהצלחה מסחררת. אבא שלי, לעומת זאת, העדיף ללמד אותי עוד דבר מה חדש (הרי הייתי ונשארתי ילדה סקרנית ביותר), גם אם זוהי שעת שינה. לכן הומצאו סיפורי "מנישקי", מוניני קנישקי (הספרים של מוניה, אם לתרגם מרוסית. תמיד דמיינתי את הבית שלו בתור מפקדה מלאה באנציקלופדיות עד התקרה- ובכל זאת קצת פחות מהספרייה שלנו בסלון). גיבורם היה ילד בגילי בדיוק שטייל עם חבריו בעולם בשביל לענות על שאלותי הרציניות מאד- איך להכין שוקולד, למשל. או זכוכית. ולפעמים, במקום מוניה, נכנסו לסיפור גיבורים אחרים- הפרה המפונקת, המשרתת המתרוצצת והמלך שרצונו היחיד היה מעט חמאה עם ארוחת הבוקר (וכמו בכל סיפור ילדים נפלא הפרה הציעה לאכול מרמלדה במקום). ההבדל היחיד היה שסיפור זה, שהוא בעצם שיר מחורז, נכתב ע"י סמואיל מארשק בכבודו ובעצמו, ושמחתי לשמוע אותו כל ערב מחדש (אני חייבת להעיר שמארשק תירגם את השיר הזה מאנגלית, שבמקור נכתב ע"י אלן מילן. לעובדה זו התוודעתי רק לפני ימים אחדים!). הפואמה הזאת, "בלדה לכריך מלכותי", זרעה בנפשי חיבה מפוארת לחרוזים ושירים מכל הצבעים והמינים. ובעזרת סמואיל מארשק בכיתה ב'- בגיל שבע בדיוק- השיר הראשון יצא מעטי:
 "כל אצבעות הידיים
       נדבקו לי לרגליים,
                   והשיער-
                   נדבק לי לסָפַּר!"
אז מיהו "סמארשק" היקר שלי? האדם שעזר לי לקרוא ולכתוב, להבין ולחרוז? בחיפוש בגוגל ישראל, למרבה הבושה, שם זה העלה בדיוק 86 אלף תוצאות- מחצית מהן משוייכות למארשקים אחרים בתכלית. אם לדייק ולכתוב גם את שמו הפרטי- 627 תוצאות. ואם להיות קונקרטי לתפארת ולציין גם את שם אביו (בתרבות הרוסית נהוג לציין את שם האב כאות כבוד) התוצאות מצטמצמות ל-2. אכן, 2 תוצאות קיבל המשורר האהוב עלי. וזאת אחרי כל עבודתו החשובה! הרי "המפוזר מכפר אז"ר", סיפורו הידוע של ע' הלל תורגם מסיפורו של מארשק "איש מפוזר מרחוב באסייניי". בגוגל רוסיה ובגוגל האנגלי, לעומת זאת, עלו תוצאות מרשימות של לפחות 1,332,000 שיוכים. בהחלט תוצאה נפלאה לאחד המשוררים החשובים ביותר ברוסיה!
ונעבור למידע: סמואיל יעקבלביץ' מארשק נולד בשנת 1887 במשפחה יהודית במקום נידח למדי ברוסיה. אביו היה פועל נבון שבזמנו החופשי ערך ניסויים כימיים בפני שלושת בניו הקטנים: דבר זה הלהיב אותם, ובעיניהם האב היה כמו קוסם (בדיוק כפי שאבי הסביר לי עקרונות פיזיקליים וכימיים לפני השינה בסיפורי מנשקה!). כבר בגיל 4 כתב את שירו הראשון ובמהרה הוזמן ע"י מבקר האומנות החשוב סטאסוב להתגורר בבירת התרבות הרוסית- סנט פטרבורג, בה נמצאים גם שורשיי. מארשק גילה עולם תרבותי שונה מכל דבר שאי פעם ראה- אופרה, תיאטרון והחשוב מכל- ספרייה ענקית בה העביר הנער שעות רבות בקריאה, כתיבה ולעיתים שיטוט סתמי בין המדפים ודפדוף בספרים עתיקים. קובץ שיריו הראשון יצא בגיל 20, ועם מעט הכסף שצבר (בואו נסכים כבר עכשיו- סופרים בתחילת דרכם מרוששים למדי) נסע מארשק לאנגליה, ולאחר היכרות עם בני המקום פצח בקריירת תרגום של לואיס קרול, קיפלינג ויצירות פואטיות רבות אחרות. הסוד הגדול ביותר בתרגומיו של מארשק הוא שזה לא סתם תרגום: על אף שהיה משורר, במשך זמן רב התקשה בביטוי עצמי בטקסט ישיר. לכתוב למגירה סתם כך לא יכל ולכן הכניס את נפשו גם לתרגומיו לשייקספיר וקרול. אי אפשר לתאר את מאמצי מארשק למען קוראיו הצעירים: הוא יזם חוגים ספרותיים וניהל הוצאה לאור בעזרתה פרסם את "רובינזון החדש"- עיתון שחינך את האיש והאישה הקטנים לקריאה והכניס אותם באופן לא מבהיל לעולם השירה והכתיבה היצירתית. יתר על כן, הוא ארגן בקיץ של  1917 את "עיר הילדים"- קומפלקס מתקנים (בית ספר, ספרייה, בתי מלאכה) שכלל בתוכו את אחד מתאטרוני הילדים הסובייטים הראשונים, אשר במיוחד בשבילו כתב יצירות. כמה שמארשק אהב אותנו, הילדים!
יהדותו של מארשק ניכרה בעבודותיו: שיריו הראשונים פורסמו בשנת 1904 בספר "החיים היהודיים", ובין היתר כללו את הפואמה "כ' בתמוז" על מותו של הרצל- מארשק וז'בוטינסקי היו היחידים שהתייחסו למות הרצל ביצירותיהם. בשנת 1990, במהלך העלייה הגדולה מברית המועצות, פורסם בישראל ספרו מתחילת דרכו: "סיאונידי" (הציונים), בו נכתב: "כשבעיני שחור מרוב עצב, אני נזכר במולדת אבותי..." שירים אלו נקראו יום וליל ברדיו הרוסי בישראל כדי לתמוך בעלייה. אפילו בשמו של מארשק ניכרת היהדות: שם המשפחה "מראשק" הוא למעשה ראשי תיבות של "מורינו רב אהרון שמואל קיידנובר", דרשן מהמאה ה-17. 
מאז ועד היום אוסף שירי מארשק מהווה פריט חובה בכל ספרייה ביתית ברוסיה ובמדינות העולם. זוהי חובתי לציין שאם קובץ סיפוריו אינו מקושקש בטושים צבעוניים, דהוי מרוב קריאה, פתיחה וסגירה- ובכן, אין זה ספר תקין של ס.מארשק. הסיבה לכך פשוטה מאד: ספריו מועברים מדור לדור, באהבה גדולה, וממשיכים להיות רלוונטים בכל זמן שהוא- המהדורה שנמצאת בביתי, לדוגמא, הודפסה בשנת 1957. 
אז בשבילי "סמארשק" הוא דמות נערצת שגדלה וממשיכה להתבגר יחד איתי: החל מ-"אזבוקה" ולימוד הקריאה, דרך "הכריך המלכותי" שהציג מבט אחר על עולם האריסטורקטיה, "מיסטר טוויסטר" הינקי שסיפר על ברה"מ ודרך התחלה של כתיבה מיוחדת, כתיבה שהיא רק שלי- כך אני יכולה להתבטא ולהראות את רגשותי במילים (אלו הם, כמובן, השירים! 4 מהם הוספתי לחיבור). מארשק האמין שבכדי לדעת לכתוב, צריך קודם לדעת לקרוא נכון- הרי קוראים טובים חשובים לא פחות מסופרים טובים. שיריו מאופיינים בפשטות גאונית, מנגינה שנשמעת עם כל שורה ושורה. השפה הנהדרת פונה ומסבה הנאה לקורא הצעיר והבוגר, השימוש במצלול, ריתמיקת המילים שמהפנטת ילדים: "מיסטר טוויסטר מיניסטר". לעולם הצעצועים של הילדים מארשק הכניס דימויים מלאי חיים ומוכרים, חינוכיים ובכל זאת מצחיקים- הרי כל אחד שמח לקרוא סיפור על בעלי חיים וחפצים הנקלעים לסיטואציות מוזרות. מארשק מצליח להוציא הזדהות, הבנה, חוסר אמון וגיחוך מכל קורא ולגעת בבעיות עולמיות, בשיפור היחסים הפוליטיים ובהרחבת העולם של קוראיו הצעירים. מארשק, בקיצור, לא פחד לחנך. סיפוריו מובנים לילדים וחכמים, בקלילות מפתיעה, להורים: לא סתם, אם כך, שורות רבות שכתב נכנסו לשפה הרוסית בתור ניבים וביטויים.
אלו הן רק כמה מהתכונות שאני מעריצה בשיריו של המשורר האהוב עליי. 
ניסיתי לדמיין פעם את העולם בלי ספרות ילדים טובה. העולם שראיתי לא נראה יפה במיוחד: הוא היה עכור ומשעמם כי גם מי שכתב שיר או שניים במהלך חייו לא יכל לשאוב השראה מאחרים, ולכן יצירותיו היו בעיקר חסרות פשר. ניסיתי להעלות ברוחי אחת מהפואמות של הסופר בעולם הדמיוני ההוא, והיא יצאה אפורה למדי: "אני יוצא לטייל.
           ובעולם --- שסביבי,
                 הכל נורא ואפל.
            והכלב שלי אוכל."
עצם המחשבה שמשורר שכזה יכול לזכות בפרס על יצירתיות בגלל החריזה העילגת בעולם הדמיוני בלי ספרות הילדים הטובה, מעבירה בגופי רעד- הרי אם אין ספרות לילדים, הם לא יחשפו בגיל הנכון ליצירות אומנות. ואם אותם הילדים לא יחשפו בגיל הנכון, הם לא יוכלו להתפתח בכתיבתם ולהשתפר בכל פעם- הרי אין להם מודל לחיקוי. ואם הם לא יוכלו להתפתח בכתיבתם, הם לעולם לא יכתבו שיר שמיועד לילדים. וכאן נכנס סמארשק שלי לסיפור: שיריו עוברים בעולם האפרורי הזה כמו קשת בענן, יפה וצבעונית, מעלה חיוך על פני כל ילד וסופר. הסופר הזה, סמואיל מארשק, זכור לתמיד בתור סופר הילדים החשוב ביותר בברית המועצות לא סתם: הוא התבלט בין סופרים חשובים ואף אמר פעם כי "אי אפשר לתקן את פושקין, אבל הוא בהחלט יכל להשמיט שורה או שתיים ולהוסיף אחרות". וכך היה מארשק: תיקן בעדינות וכתב בגאונות.
בחרתי לעזור לארגון שממשיך את דרכו ואמונותיו של מארשק בניסיון ליצור עולם טוב יותר בעזרת המילים. הארגון הזה הוא למעשה בניין אחד שנראה קצת אפור מבחוץ אבל צופן בכל פינה ופינה שלו את הרוח המארשקית, הילדותית והקופצנית: זוהי הספרייה הלאומית לילדים על שם ס.י.מארשק של רפובליקת קומי, שממוקמת בעיר סיקטיבקר שבצפון רוסיה. דווקא במקום הזה, שקל לו להפוך לגשום ועכור בחורף הנצחי, נמצאת הספרייה הזאת שבה יש 160,000 ספרים ו-15,000 קוראים. בכל חדר מתרחש דבר אחר: קריאה, צפייה בסרטים מצויירים, מגזינים וקלטות לבני נוער, הצגות של תיאטרון הילדים הקוראים בספרייה ואולם מוזיקלי-ספרותי בו מתקיימים ערבי קריאה של כתבי מארשק, שחלקם נתרמו ע"י משפחת המשורר. ספריית הילדים הזו ממשיכה את דרכו של מארשק: גם היא, כמו סמואיל, מנסה להביא ספרות טובה לקוראים הצעירים. גם היא פונה לכל גיל ע"י המגוון שבתוכה. גם היא, בסופו של דבר, נמצאת במקום נידח ביותר ברוסיה. למארשק נאמר בילדותו המשפט: "לעולם אל תתרחק מאמונתך ועמך" וזה בדיוק מה שקרה: הוא התייחס בכבוד לדת היהודית וכתוצאה מכך תרגם שירים של ביאליק וכתב את הקובץ "סיאונידי" (הציונים) בתור ספרו הראשון. בספריית הילדים יש אגף שלם המוקדש להיסטוריית רפובליקת קומי ולסביבותיה, בדיוק כפי שמארשק האמין בדתו ושורשיו בארץ ישראל. 
לכל תחום ותחום יש תמיד מקום לפיתוח, ואני בטוחה שספריית הילדים תוכל להשתמש בפרס דן דוד בצורה הטובה ביותר כדי לצעוד בגאון עם פניה לעתיד עם הילדים שבבגרותם יביאו אליה את ילדיהם גם כן...
מארשק קיבל בחייו מאות מכתבים תחת הכתובת "למארשק הנפלא שלנו, מוסקבה" והתייחס ברצינות לכל מכותביו הצעירים ולכל הילדים שההורים הביאו אליו עם ביכורי יצירותיהם, כמו לאודישן. גם לפני מותו בשנת 1964, כאשר מארשק היה עיוור וחולה, המכתבים המשיכו להגיע והשירים המשיכו להיכתב: שנה לפני כן יצא ספרו האחרון "ליריקה מובחרת". הליריקה- המילים, התבדלו בפשטות, קונקרטיות, בהירות. השפה שלו תמיד מעודכנת ומדוברת אך עשירה והסגנון קלאסי אבל קליל ווירטואוזי. לא סתם, אם כך, המשורר הדגול גורקי תיאר את מארשק בתור "מייסד ספרות הילדים".
הסיפור שלי עם מארשק עדיין ממשיך: תרגומיו לרוסית של שייקספיר, בירנס (עליהם קיבל את "אות האזרח המצטיין" בסקוטלנד, מה שכמובן גרם לי לתהות אם כל משורר מקבל אזרחות במדינות בהן גברים לובשים חצאיות משובצות ונעלי סטפס לעבודה), ושירים שלו עצמו מלווים אותי בכל יום. 
ובספרייה שלנו בסלון- זאת שמהווה רכיב חשוב בחדר ומכילה מיליארדי מילים, משפטים ואותיות (כמו גם ספרים של מארשק, ילנה ריבינה, אדגר אלן פו, ועוד הרבה, הרבה, הרבה כרכים) תמיד חסר ספר אחד לפחות. הספר הזה מצא מקום קבוע ונחמד על השידה שליד מיטתי: "מארשק, שירים וסיפורי עם, חלק א'".
זהו סוף הסיפור על משורר בשם מארשק,
שאת שמו בהיסטוריה שלנו כבר חקק.
בין פרחים צבעוניים ודבורים מזמזמות,
בין ערים מכושפות ומלכות מהנהנות,
נשארו עוד קצת פראים, אזורים לא ידועים,
מלאים באותיות, ומילים שכבר שומעים:
"בואו, רוצו ילדים! חיש אקריא לכם שירים,
שיצאו מפרי עטו של סמארשקינו המרשים!"

 

ביבליוגרפיה

ס.י.מארשק, חלק א', "פואמות, סיפורים ושירים". ההוצאה הממשלתית לספרים אומנותיים, מוסקבה, 1958 (הספר כתוב בשפה הרוסית: С.Я.Маршак «Стихи, Сказки, Песни»)
מידע על מארשק:
http://www.kostyor.ru/biography/?n=102
http://www.s-marshak.org/content/blogsection/25/92/
http://marshak.ouc.ru/
ספריית הילדים על שם מארשק:
http://www.komi.com/ndbmarshak/advencher.htm

זגייה הרגיטו - עמותת חינוך לפסגות

עמותת חינוך לפסגות
זגייה הרגיטו, כיתה ט' 
חיבור זוכה 2011
בית ספר אלדד, נתניה

 

"עמותת "חינוך לפסגות" הוקמה למען יצירת שוויון הזדמנויות בחינוך, במטרה לצמצם את הפערים הגדלים בחברה הישראלית. מקימי העמותה הבינו שקבוצת התלמידים הטובים והמוכשרים בשכונות המצוקה, הם האחרונים לקבל תמיכה וחיזוק מתוך האמונה "שאלו יצליחו לבד", זאת למרות שהמציאות מוכיחה לנו שאין זה כך".

 

הייתי ילדת רחוב, עשיתי מעשים, וראיתי דברים.
אחרי שעות בית הספר נשארתי ברחוב, עם חברות, עשינו שטועיות.
דיברתי בשפת רחוב, ניבלתי את הפה בלי סוף , זלזלתי בכל מי שהקיף אותי ואהב אותי.
לא נתתי כבוד לאף אחד, וכנראה שגם לא לעצמי. אבל מה יכולתי לעשות? 
זו לא הייתה אשמתי. לא ראיתי דרך אחרת , זו הייתה הדרך היחידה שהכרתי. 
לא היו לי חלומות, לא היו לי שאיפות, ראיתי רק את העתיד הקרוב, מה יהיה מחר. לא חשבתי על מה יקרה בעתיד. לא הייתה לי תשובה לשאלה "מה אני רוצה להיות כשיהיה גדולה?" 
השאלה שהמורים הרבו לשאול אותנו. 
אני יודעת שבזכות אחי הגדול הילדים בשכונה כיבדו אותי.רק בזכותו אף אחד לא אעז לגעת בי ברחוב, ולא רצה להתעסק איתי כי ידע שאחי יגן עלי. חזרתי מאוחר הביתה, אמא כעסה אבל לא שמה לב, יש לה עוד 5 ילדים שהיא צריכה לטפל בהם, לבדה.
אני מצטערת על זה שלא שמתי לב לכאב שלה אז.
שלא עזרתי לאמא שלי שהייתה צריכה אותי יותר מתמיד,  אחרי גירושים קשים וחוסר יכולת לעבוד בגלל בעיה בכתף, ורק הוספתי לכאב שלה, לגדל חמישה בנים ובת לבד.
עכשיו אחרי 5 שנים אני מבינה, אני מבינה מה עשיתי , אני מבינה כמה טעיתי  כשבחרתי בדרך הרחוב, שזלזלתי באנשים שחשובים לי, שלא הפסקתי להוציא מילים פוגעניות מפי, שהטרדתי אנשים ברחוב סתם, סתם כדי לעשות רושם על מי שחשבתי שהם חבריי, וסתם כדי להעביר את השעמום. אני מבינה כמה טעיתי ואני מצטערת על זה שלא עזרתי לאימי באותה תקופה קשה והתעסקתי במעשי שטות.
אבל תזכרו את המילה הראשונה שאמרתי : "הייתי" . כי עכשיו אני ילדה אחרת.
אחרי שעות הבית ספר אני הולכת ל"פסגות" לבית ספר אחר ובו אני מכינה שיעורי בית, מתכוננת למבחנים ולומדת מקצועות העשרה, אני חוזרת אחר כך הביתה ועוזרת לאימי במה שהיא צריכה, אני ילדה אחראית, אני נותנת כבוד לכל בן אדם ויש לי כבוד עצמי. יש לי חלומות ויש לי שאיפות.
ולמה כל זה קרה ? , מאיפה בא השינוי הזה ?
כי לפני 5 שנים, כשהייתיי בכיתה ה' נכנס לכיתה שלי סטודנט, סטודנט בשם אליעד.
הוא התחיל להרצות לנו על פרויקט שיוקם בבית הספר שלנו:
"עמותת חינוך לפסגות, נתניה" הפרויקט מיועד לילדים מכיתה ג' – יב'.
הוא הסביר שזה פרויקט מיוחד למצטיינים, ושרק ילדים בעלי פוטנציאל יוכלו להתקבל לתוכנית. הוא אמר שהפרויקט יתקיים אחרי שעות הלימודים, 
שנלמד מקצועות שונים כדי שנוכל "להרחיב אופקים". הוא גם השתמש הרבה במילה "פוטנציאל" ולא הבנתי מה המילה הזו אומרת.
התחלתי לצחוק, לא חשבתי שזה יעניין אף אחד מהתלמידים ובמיוחד לא אותי.
אחרי שבוע ערכו את המבחנים , זלזלתי בהם וכמובן לא התקבלתי.
אחרי כמה ימים לאחר מבחני הקבלה, אותו סטודנט נכנס לכיתה והתחיל להקריא את שמות הילדים שהתקבלו לתכנית.
שמתי לב שכל הילדים המצטיינים בכיתה התקבלו וגם אחת החברות שלי. 
אז הפרויקט התחיל, הילדים שנבחרו נשארו עד חמש וחצי בבית הספר ולמדו. 
לא הבנתי אותם, לא הבנתי למה הם נשארים כל יום בבית הספר בשביל ללמוד, זה בכלל לא כיף. מה הם כבר יכולים לעשות בבית הספר עד השעה הזאת , מה? הם לא סובלים? רציתי  תשובות לשאלות האלו, זה סקרן אותי. 
אז החלטתי להישאר אחרי שעות בית הספר  כדי לראות מה הם עושים בפסגות.
ראיתי שהם מתחילים לאכול מנות חמות, מכינים שיעורי בית, יוצאים להפסקה, חוזרים ואז לומדים כל מיני נושאים שאני בעצמי לא הבנתי אותם.
הם היו יוצאים לפעמים לטיולים ויום אחרי מספרים כמה הם נהנו. בהפסקות בבית הספר המדריכים היו רואים את החניכים והם היו מחבקים אותם ומתייחסים אליהם כאל אחים גדולים. כל כך קינאתי בהם. הקנאה אכלה אותי.
כל כך רציתי להיות שם. לקבל את היחס החם הזה, לעשות משהו טוב אחרי שעות בית הספר, שיגרום לאמא שלי לגאווה לשם שינוי. לא רציתי יותר את החיים שהיו לי, לשוטט ברחובות , לעשות מעשים רעים כדי להעביר את השעמום. 
רציתי להיות שם , להיות בכיתה הזו עם כל הילדים האלה ועם ה"האחים הגדולים".
הבנתי שהדרך היחידה שלי להתקבל לשם זה להשתנות.
להתקדם בלימודים, להכין ש"ב, להשתתף בשיעורים, לעשות הכל כדי לבלוט בכיתה.
להראות שאני אחת התלמידות המצטיינות בכיתה.
אז עשיתי את זה , למדתי, השתדלתי והכל לבדי, למדתי להסתדר לבד. 
ואז אחרי שנה נבחנתי .
אני עדיין זוכרת את הראיון האחרון שעשו לי כדי להתקבל לתכנית, ואז הודיעו לי שהצלחתי . הייתה לי מטרה והשגתי אותה.
עכשיו אחרי 4 שנים שאני בתכנית אני יכולה להעיד על עצמי שהשתנתי, שאני בן אדם אחר. 
אני יודעת מה זה "פוטנציאל" ואני עדיין מנסה לממש את כל היכולות שמצויים בי. יש לי חלום וזה להצליח, לעשות משהו טוב בחיים שלי . לעשות דברים טובים למען הקהילה, להמשיך לגרום לאמא שלי להרגיש גאה. ללמוד באוניברסיטה כשאני אגדל וללמוד מה שאני אוהבת.
אני מצפה מעצמי שאני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שהצליח.
אני משמשת כמודל לחיקוי לאחיי הקטנים , זה מה שהם אמרו לי וזה הדבר שאני הכי אוהבת וגאה בו . אני יודעת שכל זה קרה והתחיל בזכות פסגות. 
פסגות משמשים לי כבית חם . אני נמצאת בפסגות חצי יום , אחרי שעות הלימודים, וזה המקום שאני הכי מרגישה בו בנוח. בזכות פסגות רצתי לראשות מועצת התלמידים והפכתי ליו"ר המועצה כבר בשנה הראשונה שנכנסתי למועצת התלמידים.
בפסגות אני מקבלת פירגון, אני מקבלת דאגה, הם דואגים לי, הם דואגים ללימודים שלי, 
הם דואגים לכך שאם אני צריכה עזרה במשהו הם תמיד יהיו שם כדי לעזור לי.                               כשאני מרגישה לחוצה או אבודה הם תמיד שם כדי לעזור לי למצוא את הדרך חזרה, 
את הדרך חזרה למוטב.  אני סומכת אליהם תמיד. בפסגות תמיד כיף לי , כי הם מקשיבים לי, הם  תמיד דואגים לכך שאני אקבל מה שאני רוצה ותמיד מחזקים בי את הצדדים החלשים וגורמים לי להרגיש טוב לגבי עצמי. בפסגות מאמינים בי. וכשאחד מאמין השני מצליח. 
וזה רק הסיפור שלי . ויש עוד אלפי סיפורים של כל אותם אלפי ילדים שנמצאים
במרכזי "חינוך לפסגות" בכל רחבי הארץ. חזון העמותה הוא:
"לאפשר לכל ילדי ישראל, שהם בעלי פוטנציאל למצוינות הגדלים בסביבה חלשה כלכלית-חברתית, לממש ולמצות את הפוטנציאל האישי שלהם, להגשים את עצמם במישור האקדמאי, המקצועי והחברתי, ולהיות אזרחים התורמים לקהילה בה הם חיים".
כי מילדה ממצוא אתיופי, ממשפחה חד-הורית שחיה עם עוד חמישה אחים, 
בדירת 3 וחצי חדרים,  בשכונה חלשה כלכית-חברתית, החברה לא מצפה להרבה, היא לא מצפה ממני שאצליח, הם רואים אותי עושה שטועיות ברחוב אבל לא מתייחסים לזה כי הם יודעים שזה המצב, והם לא מוכנים לעשות כלום בשביל לשנות זאת. אבל מנהלי העמותה כן ראו את זה , והם כן רצו לשנות את המצב. הם פועלים כדי לשנות את החברה שבה אנו חיים. 
"פסגות" מאמינים בילדים שמגיעים משכונות מצוקה, ממשפחות קשות יום ודוחפים אותם להצלחה ולהגשמה עצמית.
כי לחברה הישראלית מאוד קל לשכוח מאיתנו, להעלים עין מהמצב הקשה שאנו נתונים בו, מהמצב הקשה שבו חיות משפחות עניות, מרובות ילדים שקשה להם אפילו לממן לילדיהם 
שכר לימוד.
העמותה פועלת כבר 10 שנים ובעמותה הזו יש אלפי ילדים ששינו את סגנון חייהם, יש אלפי ילדים שבמקום לשוטט ברחובות כמו בתקופה של לפני פסגות, הם לומדים בבית הספר ועושים ככל יכולתם כדי להתקדם בלימודים. פסגות הצילו ועדיין מצילים אלפי ילדים מהידרדרות ברחובות ועוזרים להם לממש את הפוטנציאל שמצוי בהם, ומחזקים אותם כדי שאותם 
"ילדי רחוב" יאמינו בעצמם ויעשו במלוא יכולתם כדי להצליח.
אני בהחלט יכולה להצביע על מועמדת מכובדת וראויה למתן פרס "דן –דוד" .
אני מציעה את "עמותת חינוך לפסגות". אני מציעה אותה בגלל שזו עמותה שיוצרת שינוי דרך חינוך, בגלל שזו עמותה שלא מעלימה עין מהמצב הקשה שהחברה הענייה בישראל נתונה בה. 
בגלל שעמותה זו מטפלת בבעיה, ומתמודדת איתה פנים מול פנים.
בפסגות ילדים בונים חלומות ובסוף יב' העמותה  ממשיכה  לתמוך בהם עד שהחניכים מגיעים ללימודים אקדמאים ומביאים לידי ביטוי את כל השנים האלה ששהו בפסגות אחרי שעות בית הספר. העמותה לא רק תומכת בחניכים, אלא גם מפעילה תוכנית לימוד להורים הכוללת הרצאות וקורסי העשרה בנושאים שונים . העמותה תומכת גם בשכונות החלשות ועורכת לעיתים הפנינגים ופעילויות לשכונה. במרכז אנו החניכים לומדים גם כיצד לתרום לסביבה וכיצד לעזור לקהילה ולכן אנו יוצאים לכל מיני פעילויות כדי לתרום ולעזור לסביבה.  
וחשוב לדעת שכיום בישראל ישנם כ-100,000 תלמידים העונים למדדים של אוכלוסיית היעד של העמותה, כשהעמותה מטפלת היום בכ-1,500 בלבד. ולכן אני בטוחה שפרס "דן-דוד" יעזור לעמותה להפעיל ולפתח עוד מרכזים בכל רחבי הארץ וכך לחולל שינוי גדול יותר דרך החינוך.

טקצ'נקו אנסטסיה - להתקדם או להישאר מאחור

להתקדם או להישאר מאחור

טקצ'נקו אנסטסיה,  כיתה י"א 

חיבור זוכה 2011
בית ספר מקיף ד', אשדוד

 

 

בהתחלה כנראה הכול היה מושלם, לפחות כמעט. אבל כמו כל מגדל קלפים שברירי – גם עתידו של זה ליפול.
הסטירה הראשונה שחטפה הדת כנראה הייתה כאשר צצו משום מקום אנשים שטענו שהעולם עגול. ולא רק זה, הם גם טענו שהעולם הוא זה הסובב סביב השמש ולא להיפך. אפשר לתאר את האבסורד. אבל הכול הסתדר והדת למדה לכופף את עצמה כדי להתאים למציאות. כמובן, הרבה לאחר שהכופרים הוצאו להורג.
המהלומה האמיתית נחתה עם "מוצא המינים", ספרו "הראוי לשמצה" של דרווין. דרווין הצליח לערער מחדש את כל עמודי התמיכה שהיו לדת. הוא העז לטעון שכל היצורים החיים, כולל האדם, לא נבראו על-ידי האל. הם התפתחו בהדרגה מיצורים פשוטים יותר ושרדו הודות לברירה הטבעית וליכולת ההתאמה שלהם לסביבה. הדת החלה בהתנגדות גורפת לתיאוריה, התנגדות שנמשכת גם בימינו אלה. אבל התיאוריה לא זעזעה רק את הדת, אלא את העולם כולו. אי-אפשר היה לקבל את טענתו שלאדם ולקוף ישנו אב קדמון משותף, זה פשוט היה בלתי נתפש על הדעת. 
אולם לאמת לא משנה אם האדם יכול לתפוש את העובדה או לא, היא פשוט קיימת. עד היום, יותר ממאה וחמישים שנה מאז תקופתו של דרווין, ותורת האבולוציה הצליחה לעמוד בכל המבחנים האפשריים ולהוכיח את עצמה שוב ושוב. ולא רק זאת, תיאוריית האבולוציה נחשבת ליותר מבוססת אפילו מתיאוריית הכבידה. כל הקהילה המדעית כבר קיבלה את התיאוריה כעובדה. למרות זאת, אנשי הדת ממשיכים להתנגד לה. כיום רוב אוכלוסיית העולם לא מכירה בתורת האבולוציה. ישנם אנשים שאפילו לא שמעו עליה.
"הרוטוויילר של דרווין", זהו הכינוי שדבק אליו, אל ריצ'רד דוקינס. בשיניים חשופות וחדות הוא נאבק כדי להגן על תורת האבולוציה ועל האמת המדעית בקנאות כמעט דתית. אם אנשי הדת רואים בבריאתנות ובדברי האל את שליחותם, הרי שדוקינס רואה את הפצת האמת המדעית כשליחותו.  
פרופ' קלינטון ריצ'רד דוקינס נולד בניירובי ב-26 במרץ 1941. הוא הינו אתולוג (=חוקר התנהגות בעלי-חיים) וביולוג אבולוציוני בריטי. כל חייו הבוגרים הוא מתעסק באבולוציה, ובמשך ארבעים השנים האחרונות הוא מנסה להסביר לציבור הרחב את עקרונות האבולוציה והברירה הטבעית. עבודתו בתחום, ביחד עם שלל ספרי המדע הפופולארי שכתב זיכו אותו בשבחים ועיטורים רבים. חלק מספריו הפכו לרבי-מכר, הבולטים ביניהם הם: "הגן האנוכי", "השען העיוור" וכמובן "האם יש אלוהים: האשליה הגדולה של הדת", שנמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים ותורגם ליותר משלושים שפות. ואם זה לא מספיק, פרס של "ברית האתאיסטים הבינלאומית" נקרא על שמו ומוענק כל שנה לאתאיסט שעבודתו הביאה לתרומה הגדולה ביותר בהעלאת המודעות לאתאיזם באותה השנה. בנוסף, בעשור האחרון דוקינס נבחר לאינטלקטואל החשוב בבריטניה ולאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם. 
אולם דוקינס, העטור בפרסים, עדיין מרגיש תסכול. בעיה מטרידה מאיימת על מפעל חייו – אנשים רבים בעולם עדיין לא מוכנים לקבל את תורת האבולוציה ובכלל את רוב המדע. דבר שעוד יותר מכעיס אותו הוא העובדה שברוב מוסדות החינוך לא מלמדים כלל על האבולוציה ועל מקור החיים. הרי איך ייתכן שמלמדים מדעים מדויקים כמו מתמטיקה או פיזיקה ועל תורת האבולוציה פוסחים, אפילו במסגרת שיעורי הביולוגיה? 
לכן הוא נלחם, בכל הכוח ובמהירות מלאה: הוא כותב ספרים, מטייל סביב הגלובוס ומרצה בנושא, ואפילו מככב בסרט דוקומנטרי על הסכנות הטמונות בחוסר סובלנות ובעצירת ההתפתחות המדעית. הגורם הכי גדול שעוצר את ההתפתחות המדעית הוא הדת. לא משנה מה יגידו, אבל הדת והמדע סותרים אחד את השני. מי שמאמין אחרת – משלה את עצמו ועל הדרך מתכחש לאחד הצדדים. 
דוקינס מבין שאם כבלי הדת לא ייחלשו, הבורות שהדת מטפחת בכל הקשור למדע תמשיך להתפשט. ויש לו על מה להסתמך. בתחילת הספירה, עם תחילת השתלטותה של הנצרות, התפתחות המדע נעצרה. לא רק זאת, היא אף חזרה אחורה. במשך אלף שנה המדע דוכא ביד קשה: הוצאות להורג, עינויים, השתקה. התקופה הזו ידועה יותר בתור "עידן החושך", והחור שהיא השאירה פשוט עצום. במקום שבו עומדת האנושות כיום – אסור לה לחזור אחורה, ההתפתחות חייבת להתקדם קדימה. אל לנו לאפשר "עידן חושך" נוסף, משום שבמצבנו כיום סיכויים גדולים שנכחד.

 

בשלב זה כנראה ראוי לשאול: איך לעזאזל אני קשורה לכל העניין?
ובכן... שמי אנסטסיה טקצ'נקו, וייתכן שבאמת אני סך-הכול תלמידת י"א רגילה מאשדוד, אבל גם זה לא בטוח. יש מעט מאוד דברים בטוחים בימינו. לרוב, הדברים נתונים למחלוקת. 
לפני מספר שנים התפקחתי; התחלתי לשאול, התחלתי גם להתעסק כמעט בכפייתיות בשאלות עצומות על מוסר, אנושיות, המקור שלנו ובעיקר על המעשים שלנו בהווה ועל עתידנו על הפלטה הזאת, כחלק מהמערכת הגדולה הזאת שנקראת כדור-הארץ. בשלב מאוד מוקדם בתהליך האישי שלי נאלצתי גם להתמודד עם שאלת האל. אי-אפשר להגיד שזה היה קל, אבל בסופו של דבר "הדחתי" אותו מכס המלכות שעליו הוא ישב, לפחות בשביל עצמי. לרוב האנשים קשה מאוד להבין את זה, אי-אפשר להאשים אותם. כך חונכנו. כאשר אני מסתכלת על השנים האחרונות אני מרגישה שהתבגרתי עד מאוד. אם אנסה להיזכר בעצמי לפני כן, אזכור רק אדם חלול וריק החושב מה שרוצים שיחשוב. החלה להתפתח דעה, הבנה יותר עמוקה ודקה, אפילו פילוסופיית חיים. 
כמישהי שחיה בארץ דתית יחסית, אני יכולה להרגיש את עול הדת. חיים של אתאיסט ומאמין שונים לחלוטין בכל מובן: תפישה, אידיאולוגיה וגם הגדרה עצמית. בזמן שמאמין לא ירגיש שבישראל כופים את הדת – אתאיסט יוכל להצביע בדיוק על המקום שבו הכפייה הזאת מתרחשת. 
לפי השם ניתן לזהות שעליתי לישראל מאחת מארצות ברית המועצות. החיים לא תמיד היו מתוקים: אני עדיין זוכרת קריאות של "רוסייה מסריחה אוכלת חזיר!" ו-"תחזרי לרוסיה!". האם הדברים האלו היו נאמרים לולא הדת טפטפה למוחנו שחזיר זה איכסה ורוסים הם כופרים? מי יודע... אבל ככה אני מרגישה כלפי הדת. מבחינתי הדת היא כמו חדר קטן, סגור ומחניק. ועם כל הטוב שהיא מביאה, אצלי המאזניים נוטים יותר לכיוון החולי שבא איתה. התנ"ך נכתב בדם ואפשר למצוא בו גזענות, נקמת דמים, שוביניזם, חוסר סובלנות ורצח המוני. הסגירות שהיא מקדמת עוצרת את האנושות ותוקעת אותה במקומה.  
כאן אני מסכימה עם דוקינס. הדת היא גורם מעכב. היא לא מעודדת לשאול שאלות. לא מעודדת מחקר. היא מציגה אמת אחת יחידה שמחשיבים לאבסולוטית, ללא כל זכות לערעור. הם לא רוצים להיפתח וגם לא לשמוע על אבולוציה או כל תורה מדעית אחרת. הם מתכחשים לעובדות.
לכן ברצוני להציע את מתן פרס דן-דוד למכון שנוסד בשנת 2006 על-ידי ריצ'רד דוקינס - "מכון ריצ'רד דוקינס להיגיון ומדע" שכיום הוכר כעמותה. הוא הוקם שלא למטרות רווח אישי והוא מציע חומר לימוד מדעי וחומר קריאה הומניסטי-חילוני לציבור הרחב באמצעות אתר האינטרנט שהוא מפעיל. כמו כן, המכון מתכוון לממן תוכניות לחינוך למדע וחקר פסיכולוגיית הדת. הקמת המכון מראה על נכונותו של דוקינס להילחם בבערות ובבורות, לקדם את המדע בחיי הציבור ולמנוע את עיקור הספקנות והסקרנות הטבעיים שבנו.
דוקינס כבר לא לוחם רק למען האבולוציה, הוא לוחם למען הכרת כל האמת המדעית הקיימת. הוא לוחם למען האמת והעובדות.
המאבק בגורמים המעכבים את האנושות הוא מאבק מרכזי. ההתכחשות לאבולוציה היא רק קצה הקרחון. נכון, זה מאוד מדאיג שישנם אנשים רבים שמעדיפים לעצום עין על העובדות ולא לשמוע על המקור האמיתי שלהם. אולם לא מדובר רק על עיכוב ההתפתחות הטכנולוגית-מדעית, אלא גם על ההתפתחות שלנו כחברה. בלי שאנו שמים לב הגורמים שמפרידים בינינו הולכים וגדלים, החברה מתפרקת לחתיכות. במסגרת המכון דוקינס רוצה לקדם יותר את ראיית העולם הליברלית שמקבלת את השונה ותמיכה בדמוקרטיה. 
דבר נוסף שמציק לדוקינס ושאותו הוא רוצה לשנות הוא כפיית אמונה על ילדים. לכן המכון שהקים מציע תוכניות ללימוד מדעי ומידע נרחב לכל החפץ בכך. במקרה זה מדובר על הפרת זכויות בסיסיות של חופש דת וחופש מדת, אפילו הפרת חופש הבחירה והחופש לחיים: ישנם הורים שחוסמים בפני הילדים שלהם דרך אחרת, שונה מזו שהם מכירים. בדרך כלל מדובר על קהילות שמרניות-אורתודוקסיות סגורות שפשוט מגבילות את הגישה למידע. הן לא נותנות דרך אחרת ומוקיעות את כל מי שמעז לכפור בה. בסופו של דבר, ישנם מקרים טראגיים שבהם האדם בהיותו בוגר מחליט לצאת אל מחוץ לקהילה הסגורה, אבל הוא חסר כל השכלה מבחינה כללית, ואין לו כלים שאיתם יוכל להסתדר בעולם שבחוץ. במקרה גרוע יותר, הוא כבר נשוי עם ילדים. הוא פשוט נתקע "שם" כשהוא רוצה להיות במקום אחר לחלוטין. הבעיה המועלית כאן היא שהחברה שלנו במכוון חוסמת מידע ועובדות קיימות כדי להגן את ה"אמת" הדתית. צעד שכזה לא רק שפוגע בהתפתחות שלנו, אלא גם בזכותנו לחופש. 
סך הכול, דוקינס ועוד רבים כמוהו נלחמים למען החופש שלנו ולמען עתידנו: הם חולמים על עולם טוב יותר, משכיל יותר, ספקן יותר וסקרן יותר. בעתיד שלהם כל אדם הוא בעל השכלה וידע כללי, בעל מודעות לשורשים שלו ולמקור שלו. האנשים סובלניים ופתוחים יותר, מוכנים לקבל כל אחד ולהתאחד תחת דגל אחד ויחיד על שם האנושות כולה – זה יהיה הסוף לפיצול, הסוף להבדלים הלא חשובים שגורמים לנו להסתכסך. בעתיד שהם רואים ההתפתחות האנושית מגיעה לשיאה. האנושות מצליחה להחכים וללמוד מטעויותיה, ולמצוא פתרונות לבעיות הקיימות וגם למנוע בעיות עתידיות. הם חולמים על אנושות מאוחדת שתדאג לשמר בקפידה את העולם שלנו ולהעריך אותו באמת. לראות את היופי באופן אישי ולא כפי שמישהו אחר יטיף. עולם של חופש שבו כל אדם הוא עצמאי ואיתן.
גם אני חולמת על עולם כזה, וכל צעד לכיוונו הוא חשוב. אקווה שעוד אנשים חושבים כמוני ומוכנים להירתם למען עולם אוטופי שכזה. לכן, לדעתי, ראוי להעניק את פרס דן-דוד למכון של דוקינס למען החקר והפצת האמת המדעית. זו ההזדמנות שלנו לשנות, אפילו אם זה נראה קצת. צעד אחר צעד נצליח להתקדם הלאה. הדבר הכי חשוב הוא לא לפגר מאחור.
 

 

 ביבליוגרפיה:

מוסף כלכליסט – "מכחישי האבולוציה דומים למכחישי השואה". 
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3417711,00.html
ויקיפדיה – ריצ'רד דוקינס.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%D7%A6%27%D7%A8%D7%93_%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%A1
ויקיפדיה – צ'ארלס דרווין.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%27%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%A1_%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9F

 

מלאך איתי - מכון ריצ'רד דוקינס להגיון ומדע

ריצ'רד דוקינס - לפרום את הקשת בענן

מלאך איתי, כיתה י'

חיבור זוכה 2011
תיכון "הרטמן", ירושלים

 

"מדינת ישראל, 2021. הכוחות הדתיים הקיצוניים השתלטו על המדינה, וכוננו בה משטר תיאוקרטי. נאסר, באופן גורף, על נשים לצאת מבתיהן, בלי שתתכסנה בכיסוי בד שמכסה את רוב רובו של גופן, התפילות נעשו חובה על כל אזרח ואזרח. סמלי דתות שונות בכל מדינת ישראל הושמדו. כך למשל, הופצצה כיפת הזהב בירושלים על-ידי כוחות הצבא, והגנים הבהאים בחיפה הוצתו, ובערו במשך זמן רב לקול תרועות ההמונים. תכנית הלימודים במדינה שונתה בהתאם למשטר החדש, והיא כוללת חינוך חובה להלכה, ואמונה עיוורת בכתבי הקודש."
התסריט נראה אולי זר, רחוק ואפילו הזוי, אבל נסו תרגיל מחשבתי קטן – החסירו 20 שנה ממניין השנים, החליפו את שם המדינה מישראל לאפגניסטן, את התנ"ך בקוראן ואת הגנים הבהאים בחיפה – בפסלי הבודהא בבאמיאן. התוצאה היא תסריט מציאותי לחלוטין, ויותר מכך – הוא קרה במציאות, בתקופת שלטון הטאלבאן באפגניסטאן. הרתיעה וההכחשה שתיווצרנה אצל הקוראים הִנַּן ברורות, כמובן, אבל סיכוייו של התרחיש שמתואר לעיל להתקיים בעתיד גדלים והולכים. על רקע מציאות שבה כסף שיכול להאכיל ילדים עניים או למגן בניינים מפני רעידת אדמה קרבה ובאה מושקע בהעתקה של חדר מיון למרחק של מספר מטרים באשמת לחץ של גורמים קיצוניים, רק משום המצאותו על אתר קבורה; על רקע מציאות שבה זוג שכולל בני דתות שונות אינו יכול לקיים את אהבתו, על אף ההסכמה הכמעט גורפת שיש בציבור שאינו פונדמנטליסטי לגבי זכותו המלאה לעשות כן; על רקע המציאות הזו - פעילותם של אנשים כמו ריצ'רד דוקינס היא הכרחית יותר מתמיד, וחייבת לזכות לתמיכה ולהערכה.
ריצרד דוקינס נולד בשנת 1941. כבר בילדותו, הוא מספר, גילה ספקות בקיומו של אלוהים, שוכנע שוב בקיומו, אך במהרה הספקות התחילו לקנן בו שוב. הפולחן, בכל אותן שנים, נראה לו מוזר ואבסורדי, והוא סבר כי הדת עסוקה במידה מוגזמת בהטפת מוסר לבני האדם ופחות מדי באל. 
לאור הספקות הללו הוא החל בלימודי ביולוגיה באוקספורד. הוא המשיך את לימודיו בהדרכת האתולוג (=חוקר התנהגות אצל בעלי-חיים) הנובליסט ההולנדי ניקולאס טינברגן, וב-1966 השלים את הדוקטורט. דוקינס נשאר לצידו של טינברגן כעוזר מחקר לשנה נוספת. העבודה של דוקינס באותן שנים עסקה בתהליכי קבלת החלטות אצל בעלי חיים. דוקינס נתמנה בשנת 1970 למרצה לביולוגיה באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית בבריטניה, ושם עסק בהפצת הרעיונות החדשניים ביותר בביולוגיה ואבולוציה לקהל הרחב. התוצאה היא עבודותיו המונומנטאליות, שבהחלט יש מקום לשאול האם היינו זוכים בהן אלמלא הרציונאליות והאתיאיזם הקר של דוקינס. עניינן העיקרי של עבודות אלו הוא הטענה שהאבולוציה היא בעצם תחרות בין ישויות שמסוגלות להתרבות. התחרות הזו נובעת משאיפת ההתרבות הנמרצת מאוד של גנים, תאים, מידע ולמעשה של כל יחידה שמסוגלת להכפיל את עצמה, והיא מובילה את החזקים בעלי התכונות הטובות יותר לשרוד על חשבון החלשים. כך התכונות הטובות שקיימות אצל השורדים האיכותיים – ממשיכות לדורות הבאים. הדבר הוא בעצם תליית רעיון הברירה הטבעית בתאים, ובשאיפתם הבלתי-מתפשרת להתרבות.

 

העקרונות הללו מופיעים בספרים כמו "הפנוטיפ המורחב" (The Extended Phenotype) –  פנוטיפ הוא כלל התכונות הניתנות לצפייה שיש ליצור חי. מקורן של מרבית התכונות האלה הוא בגנים של היצור. בספר "הפנוטיפ המורחב", מרחיב דוקינס את הגדרת המושג פנוטיפ גם אל תוצאות ההתנהגות של הגנים האלו מחוץ לגופו של היצור: כך למשל אם עד עכשיו היינו קוראים לתכונה של ציפורים לבנות קינים פנוטיפ – כעת גם הקן עצמו נחשב פנוטיפ. עבודה חשובה נוספת של דוקינס הוא הספר "הגן האנוכיי" (The Selfish Gene) - בספר זה הוא מציג את היכולת של גנים להרבות את עצמם באמצעים פיזיים של הכפלה עצמית, ובנוסף הוא טובע את מושג ה"מֵמטיקה" – חקר יחידות מידע שאינן חיות, מֵמים, המסוגלות להתרבות. החיבור שאתם קוראים כרגע, למשל, הוא מם, כי על-ידי העובדה שאנשים קוראים אותו הוא מופיע במוחות רבים, ומרבה את עצמו.
 עבודות אלה ודומות זכו להערכה רבה: בין השאר, מדליית כסף של החברה הזואולוגית של לונדון, פרס מיכאל פאראדיי בשנת 1990, פרס החברה המלכותית לספרות ב-1987 והפרס הספרותי של עיתון לוס-אנג'לס טיימס לאותה שנה. 
ריצ'רד דוקינס הסיק מסקנות בעקבות עבודתו הרבה בתחום האבולוציה. הוא הבין שתיאוריית הבריאה והתכנון התבוני, כלומר שאלוהים ברא את כל היצורים החיים בסכום זמן מוגבל וקצר (ששה ימים), אינן מתיישבות עם מסקנתיו בחקר האבולוציה. ההנחה שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, ואת כל היצורים בו במקביל, נראתה לדוקינס מוטעית, שעה שהוא עצמו ורבים אחרים הסיקו שהיצורים התפתחו אחד מן השני, ורק באמצעות גנים. הוא התחיל לפעול במרץ נגד תיאוריית הבריאה התבונית. בוויכוחיו הפומביים הוא טען שהסבירות ליצירת חיים על-ידי בורא בעל תבונה היא נמוכה באופן כמעט מוחלט, בוודאי נמוכה יותר מן הסיכוי שיווצרו חיים על פני כדור-הארץ. מכאן קצרה הדרך להתקפה חזיתית על הדת, ואכן בשנת 1991 פורסמה במאמר שלו, "נגיפי מחשבה", הדעה שהדת היא מן הרעות הגדולות בעולם, כי היא אינה מבוססת על ראיות, וכמו כל מֵם אחר היא מנסה להפיץ את עצמה - על-ידי הפחדה והבטחת עונש לכופרים. ראוי לציון הוא הקשר בין העובדות הללו לבין העובדה שבשנת 1995 קיבל דוקינס את דרגת הפרופסור בקתדרה להנחלת המדע לציבור הרחב, שנפתחה באוניברסיטת אוקספורד, והיה הראשון לכהן כפרופסור בקתדרה זו. צ'ארלס סימוני, מממן הקמת הקתדרה, נימק את המינוי בכך שהוא מוענק לאדם ש"מצופה ממנו להרים תרומות חשובות להבנה הציבורית של שדות מדע מסוימים." 
אפשר לומר, שבמקביל לקו המדעי-מחקרי בחייו של דוקינס, אפשר להבחין בקו נוסף שמתפתח: הקו ההומניסטי-אתיאיסטי. שני הקווים שזורים זה בזה: האתיאיזם חסר הרחמים מאפשר לדוקינס להגיע לרמות מחקר בעלות אובייקטיביות ראויה לציון, בלי להיות מושפע משיקולים זרים שמנחים פעמים רבות אנשי "מדע", והמחקר המדעי המעמיק של דוקינס בתחום האבולוציה מאפשר לו לגבש עמדה חזקה לגבי נושאי תאולוגיים, כמו אי קיום האל. ייתכן שאם כולנו נאמץ את משנתו של דוקינס בנושאי אל ומדע, ונפסיק להאמין בהתערבות של כוחות על טבעיים בטבע - נגיע לתוצאות מחקר אמיתיות ונכונות הרבה יותר. בעידנים בהם דוקטרינות דתיות לא-רציונאליות שלטו בכיפה, באירופה הנוצרית של ימי הביניים למשל -  ההתקדמות במדע האטה את תנועתה, עד שדרך מחשבה חילונית, כמו הרנסאנס, שבה והניעה אותה קדימה. 
לפיכך, לפי דעתי יש להעניק את פרס דן דוד על תרומה לחברה לפרופסור ריצ'רד דוקינס, ולמכון דוקינס להיגיון ומדע, שבראשו הוא עומד.  בשנת 2006 הוקם מכון ריצ'רד דוקינס להיגיון ומדע ("Richard Dawkins Foundation for Reason and Science", או בקיצור RDF), ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו, על-פי הכתוב באתר האינטרנט שלו, היא "לתמוך בחינוך מדעי, חשיבה ביקורתית, והבנה מבוססת תצפיות של עולם הטבע, זאת במטרה להתגבר על קיצוניות דתית, חוסר סובלנות וסבל אנושי". ואכן, כבר כעת ניתן למצוא באתר המכון חומרים רציונליים, הומניסטיים ומדעיים. בין התכניות העתידיות של המכון ניתן למנות מימון של מחקרים בנושאי פסיכולוגיה של האמונה ושל הדת, מימון תכניות לימודים בנושאי מדע ותמיכה בארגוני צדקה חילוניים.
וכעת נשוב לתסריט שבראש המאמר: האם ייתכן שאנחנו, במדינת ישראל הנאורה, התרבותית והפתוחה ניגרר למצב כזה? ייתכן שהתשובה שלילית, אבל כדאי לשים לכך לב: כבר עכשיו ישנן ערים בעלות מסורת ותרבות חילוניות ארוכות המאבדות את אופיין ומקבלות בהדרגה אופי שמרני יותר, סגפני יותר. תושבי שכונות בעלות מסורת ארוכת שנים של פתיחת מקומות בילוי בשבת, למשל, נאלצים לוותר על חוויית השבת שלהם ורק משום שהיא לא תואמת עד הסוף את הציפיות של מיעוט שכופה את דעתו על הרוב. על רקע תופעות כאלו יש להעניק למכון דוקינס ולעומד בראשו את פרס דן דוד. 
ראשית כל, בשל פעילות הצדקה של מכון ריצ'רד דוקינס להגיון ומדע. ובאמת, שם המכון עלול אולי להטעות – המדע הוא לא העיסוק היחיד של המכון. כבר הבאתי קודם, בין הנושאים שעליהן הצהיר המכון, את המטרה "להתגבר על סבל אנושי". ואכן, באותם ימים בהם פקד רעש האדמה הקשה את האיטי לפני כשנה, הוקם על-ידי המכון מיזם "לא מאמינים מגישים עזרה" (Non Believers Giving Aid), מיזם המוקדש לאיסוף כספים של תורמים והעברתם לניצולי רעש האדמה בהאיטי, ולהקלת הסבל שנגרם בעקבותיו. בהענקת הפרס למכון יש אמירה של תמיכה בהמשך הפעילות למען החברה, ההולכת יד ביד עם תפיסת עולם הומניסטית וחופשית.
שנית, הדבר יכול להוות השקעה מחקרית ותמיכה בקידום המדע. כשרונו של דוקינס במחקר האבולוציה (בייחוד בתחומו – הממטיקה), ובעיקר בהצגת המידע בצורה  נגישה ומדוייקת לקהל הרחב, הוכח מעבר לכל ספק: את מדליית הכסף של החברה הזואולוגית של לונדון ואת פרס מייקל פאראדיי כבר ציינתי לעיל, ועליהם נוספים תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות בעולם: אנטוורפן, אברדין, ולנסיה ועוד. בנוסף למחקרו של דוקינס עצמו, גם מכון דוקינס להגיון ומדע הציב לו כמטרה מימון של מחקר מקיף בתחום הפסיכולוגיה של הדת. בהענקת הפרס לריצ'רד דוקינס ולמכון שברשותו הוא עומד, יש תמיכה במחקר עצמאי, מגוון ופורה, ובעיקר יש בה ידיעה שאנשים רבים נוספים, שאולי כבר ויתרו על היכולת להבין סוגיה מדעית או מחקרית, יוכלו לקרוא ספר מדעי, החל באבולוציה וכלה בכל תחום אחר, ולהבין. ולדעת עוד. 
שלישית, והדבר הוא המשך כמעט ישיר לטענה השנייה – תמיכתו חסרת הרחמים של דוקינס באתיאיזם. ומדוע להעניק פרס לארגון שכל עיסוקו הוא תמיכה באתאיזם? התשובה חוזרת לראש המאמר. כוחה המסוכן של הדת. כוח זה הוא בין הכוחות היוצרים והמַפרים שקיימים: היצירות הראשונות באומנות הפלסטית, בשירה, בתיאטרון, בכתב והמצאות מהפכניות בהנדסה נזקפות לזכות הלהט והמחשבה הדתית. עם זאת הוא גם הרסני ומשחית, וההוכחות לכך חוצות היסטוריה אנושית שלמה: הריגת תושבי ארץ ישראל הכנענים עובדי האלילים על-ידי בני ישראל, הטבח ביהודי אירופה בזמן מסעות הצלב בימי-הביניים, השחתת אוצרות אומנות המתארים תווי אדם ולבסוף פיגועי ה-11 בספטמבר. הכוח הזה עלול להרוס את העולם המוכר לנו ולהפוך את החיים על כדור הארץ לסבל – בתחילה הכופרים, אחר כך הנשים, ולבסוף, באופן שרירותי, כל מי שדרכו לא תואמת את דרך המחשבה הדתית לכל פרטיה. לפיכך מחובתנו לשים גבול לכוחה הגובר והעולה של הדת, ולא ליפול לאדישות, לעצלות או לשאננות ואמונה שהדברים אינם עשויים לחצות גבולות מסוכנים. המניעים התיאולוגיים של האתאיזם הדוקינסיאני הם לא העיקר כאן. העיקר הוא חשיבתו הביקורתית, הספקנית, ההומניסטית. האיש שטורח לבדוק כל עובדה בתצפיות וניסויים רבים – הוא שיוכל לשים גבול לכוח גובר של אמונה שגויה, ובעיקר לא מחייבת, שאיננה מבוססת על עובדות. מלחמתו נגד הדת אולי תרסן את זו, ותשאיר אותה בדמות אמונה אישית וטהורה, ולא כאלימות המהפכת עולמות על פיהם.
שם המאמר הוא "לפרום את הקשת בענן". כאשר התייחס פעם דוקינס לטענה שהסברת מרכיביה המדעיים של הקשת בענן גורעת מיופיה הוא אמר ש"תהליכים של מיליארדי שנים באבולוציה ותורשה כוללים בתוכם יופי עצום ופליאה, יותר מכל מיתוס או "פסאודו-מדע". טענותיו של דוקינס במדע ובדת, צריכות לעורר אצל כל אדם חושב, מאמין ולא מאמין, שאלות שהוא מחויב להתמודד איתן, ולהסיק מהן מסקנות, עם כל האחריות האפשרית.

 

איתי מלאך, 14.3.2011

 

ביבליוגרפיה:

• אתר "מכון ריצ'רד דוקינס להגיון ומדע" - richarddawkinsfoundation.org
• הערך על דוקינס בוויקיפדיה האנגלית - en.wikipedia.org/wiki/Richard_Dawkins
• "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" (The God Delusion) / ריצ'רד דוקינס, תרגום עדי מרקוזה הס, 2008, ספרי עליית הגג.

מקסים שפירא - אף אחד בשום מקום

אף אחד בשום מקום- Nobody Nowhere
מקסים שפירא, כיתה ט'
חיבור זוכה  2010
אורט טכניקום, גבעתיים

 

מבוא
קוראים לי מקסים שפירא,ויש לי אחות אוטיסטית.
בגיל 6 נולדה לי אחות, קראו לה מעיין. לכאורה רגילה: עיניים כחולות, קצת שיער בלונדיני, שום דבר מיוחד. היא גדלה, בשבילי היא הייתה אחות נפלאה, גם אחרי שאמרו לי שיש לה מחלה שקוראים לה "אוטיזם". היא לא דרשה לשחק במחשב, לא רצתה יותר מדי תשומת לב..

 

כן, לפעמים אני חושב "למה אלוהים? למה בראת לי אחות כזאת?! אני לא יכול להציק לה! גם אני אח! גם לי יש צרכים!!" מצד שני "אני אח גדול,הייתי רוצה להיות שותף בחיים הפרטיים שלה:למשל אם מישהו העליב אותה בבית הספר אז שתוכל לרוץ לאחיה הגדול ותבקש שיגיד לו להפסיק. שתעריץ את האח שלה ותסתכל עליו מלמטה".

 

אני עדיין בארון לגבי מעיין, אני מעדיף שלא ידעו עליה כדי שלא ירחמו עליי, שאם יאהבו אותי אז זה יהיה בזכות עצמי, ולא בזכות "אוי איזה מסכן, בוא נגרום לו להרגיש טוב עם עצמו".

 

לא ממש הבנתי את מעיין עד ליום שבו קראתי את "אף אחד בשום מקום", בשבילי היא הייתה בת משפחה עם צרכים מיוחדים, מעצבנת(אחות אחרי הכל) וזה הכל.

 

 

יום אחד אמא שלי הניחה לי את הספר על השידה, למען האמת אני וספרים לא הולכים כל כך ביחד, אבל משהו בספר הזה משך אותי,אז התחלתי לקרוא. עמוד אחרי עמוד ראיתי דברים כל כך מוכרים, שעד כה לא היו להם הסבר! (בחיים לא חשבתי שספר יהיה מעניין..) הבנתי מה היא מרגישה ומה היא חושבת ומה היא קולטת ומה היא שומעת ומה ומה...
בזכות הספר הזה התחלתי לכבד את מעיין יותר, כשהיא בוהה באוויר נזכרתי בסיפור, והבנתי למה היא עושה את זה ומה היא רואה. הצורך שתסתכל לי בעיניים הלך ופחת, משום שהבנתי מה היא משיגה בכך שהיא מסתכלת לצד.

 

ואז זה בא אליי! אז מה אם יש לי אחות שלא כמו של כולם?! אז מה? זה הופך אותי ואותה לפחות טובים?

 

קוראים לי מקסים שפירא ויש לי אחות אוטיסטית,ואני גאה!
 

אני מבקש להעניק את פרס דן דוד לסופרת דונה וויליאמס, על תרומתה המשמעותית לחקר האוטיזם. דונה וויליאמס,אוטיסטית ברמת תפקוד גבוהה, מתארת בספר "אף אחד בשום מקום" את האוטיזם מנוקדת המבט שעד היום לא הייתה לנו נגישות אליה.
כמות האוטיסטים הולכת וגודלת וכמות המידע עליהם קטנה מאוד,ולראשונה,אדם שיכול להתבטא בשפה ברורה ותיאורית מסביר לנו עליו, ונותן לנו אפשרות להבין את האוטיסטים יותר טוב ובכך לדעת לטפל בהם בהתאם.
דונה נותנת פירוטים ודוגמאות רבות מתוך חיי האוטיסטים ועל סיבות התנהגותם:
 

-היא  מספרת על ילדותה,בה הייתה חווה ניתוקים מהעולם,בעודה מרחפת בעולמה שלה, שם היו מעין כתמים צבעוניים, שכדי להמשיך לראות אותם היה אסור לה להביט ישר בהן, היא הייתה מרותקת לעולם שלה,בעוד העולם "שלנו" הפריעה לה בהתרכזות בכתמים צבעוניים (האוטיסטים לעיתים קרובות גם, נראים כאילו לא מרוכזים במתחולל סביבם), בכך שהטריד בשאלות והציף בבקשות.

 

 -כמרבית האוטיסטים, היא לא מסתכלת לבן האדם העומד מולה ישירות בעיניים, בגלל כמות המידע הטמון בהן (המצב הנפשי, מצב הרוח ואפילו מחשבות).

 

-היא מאמצת לעצמה דמויות שהיא פוגשת בחיים ומתנהגת כמותן. דונה הבינה שהיא לא נאהבת כמו שהיא, אז היא החליטה "להתחפש" לילדה בשם קרול שפגשה בגן המשחקים. דונה חזרה הביתה בתור קרול, ילדה שמחה וצייתנית.
כאח לילדה אוטיסטית הייתי עד להתנהגויות האלה: אחותי לעיתים קרובות באמת ניראת בוהה באוויר ומרחפת. היא לא מביטה לאף אחד בעיניים,ובמקרים שהיא כן, רק לשבריר שנייה. היא מחקה דמויות מבית הספר: את המורים בטונים שלהם ובדרך החינוך שלהם (תתנהגי יפה! שקט!), ואת הילדים ברצונות ובהתנהגויות שלהם (משיכת שערות,נשיכות).
 

דונה וויליאמס היא הראשונה מסוגה שנתנה לנו את ההזדמנות להתפתח בגדול בחקר האוטיזם, מלבד הדוגמאות הספורות שהבאתי לכם כאן, בספרה "אף אחד בשום מקום" דונה נותנת סיפור חיים מפורט, תיאורי, שמביא כל מצב בחיי היום יום של האוטיסטים,ומראה שהאדם שעומד מולכם,הוא לא משוגע לא נורמאלי, הוא אדם כמותכם, וכמו שלכם יש בעיות, גם לו.

 

מכאן יוצאת שאלה אחת בלבד: "מה אתם,בין אם אתם עוסקים באוטיזם או לא, הולכים לעשות עכשיו?"

 

דונה וויליאמס,MY SPECIAL HERO

 

ביבליוגרפיה:"אף אחד בשום מקום" / דונה וויליאמס

אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
UI/UX Basch_Interactive