חיבורים לדוגמא

דפני ליף

"הקיץ הזה התעוררנו, וסירבנו להמשיך לצעוד בעיניים עצומות אל עבר התהום. הקיץ הזה פתחנו את העיניים. והעיניים האלה לא יסגרו עוד"  
קיץ, 2011, מחאת דיור, דפני ליף, שדרות רוטשילד. אלה הן האסוציאציות הראשונות שיהיו לרבים מכם לאותה מחאה חברתית שהייתה לפני שנה וחצי.  לו היו שואלים אותי, מילים אחרות היו קופצות לראשי, אושר, שמחה , הפעם הראשונה שבה הייתי שמח להיות ישראלי. יותר מזה,  זו הפעם ראשונה שבה הייתי גאה להיות ישראלי, להיות שותף ועד לדבר מדהים שקורה פה, והכל בזכותה, היא אחת היוזמות הדומיננטיות של המחאה, אחת מהאנשים שצריכים להיות מוערכים במדינת ישראל ולצערי הרב מאוד זה לא המצב -
דפני ליף נולדה בשכונת רחביה בירושלים ב-7 בינואר 1986. בגיל 16 עברה לכפר שמריהו ולמדה בתיכון רמת השרון במגמת קולנוע. דפני ליף למדה באוניברסיטת תל אביב בחוג לקולנוע וטלוויזיה והיא עובדת כעורכת וידאו נכון להיום.
זוהי בחורה נורמטיבית לחלוטין, אך משהו בער בה, משהו הפריע לה. למען האמת, לא לה, אלא לנו! לכולנו! עם שלם, סבל ונכנע למדינות ההרסנית והדורסנית של הממשלה ולא הגיב. אבל היא הגיבה, היא פעלה ויזמה, ובפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל העם דרש צדק חברתי. דפני הצליחה להוציא אותנו מהאדישות הישראלית ששררה בקרבינו, האדישות הנורמטיבית הזאת, שנתנה אור ירוק להתנהלות הפסולה של הממשלה זו שהיוותה בסיס לאותה מחאת דיור, עליה אחראית דפני ליף.
מחאת הדיור הייתה בעצם מחאה על יוקר המחיה בארץ, אנשים יצאו לרחובות והקימו ערי אוהלים. ובפעם הראשונה, מכל קצוות הארץ. מדן ועל אילת. אנשים הפגינו  ודרשו צדק חברתי. עם ישראל היה נחוש, דבק במטרה, לא אדישים, לא "עוד פרייארים" . ואמרנו די! המחאה הגיעה  לשיאה בצעדת המיליון, כשחצי מיליון ישראלים יצאו מבתיהם, ואמרו בקול ברור וחזק "העם דורש צדק חברתי"!
 

היי, קוראים לי איתי כספי ואני תלמיד כיתה ט' בכפר הירוק, אני גר בכפר סבא. כשאני חושב על זה, כל הבעיות שעוררה המחאה בכלל ובעיית הדיור במדינת ישראל בפרט, לא נוגעות לי באופן אישי. נער שלומד בבית ספר פרטי, בבית פרטי בכפר סבא, מהעשירון העליון של מעמד הביניים ,לא חש מה שרבים מרגישים, חווים. אז נכון, מחאת הדיור ספציפית לפרק הזמן הזה של החיים שלי לא נוגעת, לא חשובה. עם זאת, אני בטוח שהאירוע הזה ייחרט בזיכרון שלי. אירוע זה  ייזכר כפעם הראשונה (ועד כה גם האחרונה) שבה הייתי גאה ושמח להיות ישראלי. עד אותה מחאה להיות ישראלי לא הצטייר בעיני כמחמאה, כמשהו שאני צריך להתפאר בו. ישראל בעיני זה מקום חביב, סביר ותו לא . אפשר לקרוא למקום הזה בית, אבל אפשר. 
כשאני מנסה לחשוב על הבעיות שיש פה, עולה בראשי רשימה ארוכה מאוד, אז מדוע אם כן דווקא מחאת הדיור החברתי זה מה שהתחברתי אליו? האמת היא, שהתשובה לא כל כך ברורה גם לי. אני מניח שאני מסתכל על דפני ליף כמודל לחיקוי, מכיוון שהיא פעלה וניסתה לשנות את מדינת ישראל, את המקום,שנכון לעכשיו הוא הבית שלי. אני מניח שזאת הסיבה העיקרית. ראיתי אישה חזקה ודומיננטית, שנלחמה ועדיין נלחמת על הבית שלה, שהוא יהיה טוב יותר, נחמד יותר, מתחשב יותר. במילה אחת – יותר.
המחאה נתפסה בעיני הממשלה בעיקר, ובעיני גופים ימניים , כמחאה של השמאל ושל השמאל הקיצוני. לדעתי, דבר שמעיד  על הממשלה, שבמקום להתמודד עם המצב ולטפל בו, הם התחילו להגדיר מפגינים שמקיימים את זכותם הדמוקרטית.  ובכלל, מניין להם מהן דעות המפגינים? ואם זה לא הספיק, נודע להם שדפני ליף חולת האפילפסיה לא שירתה בצבא עקב המחלה. הדבר היווה עילה לאמירות של משתמטת ועוכרת ישראל. אדם שדואג למעמד הביניים ולמעמד הנמוך, אשר מתנדב לפעול למענם, אינו אדם עוכר ישראל. וכל האמירות הללו מראות לנו במה ממשלתינו עסוקה, ובמקום לטפל במצב הקיים עסוקה בלהכליל ולהאשים האשמות שווא את מנהיגי המחאה. 
בחלום שלי, ישראל זה מקום טוב. מקום בו יש שוויון מלא בין כולם, מקום לא מפלה, עם חינוך טוב, מחירי דירות שפויים, מקום בטוח, שבו ייפסקו הסכסוכים ויהיה שלום. אבל כל זה בגדר חלום. נכון,לפעמים חלומות מתגשמים, אבל צריך לגרום להם להתגשם. ולדעתי דפני ליף היא אחת שלקחה את החלום שלה בידיים, והחליטה שהיא מגשימה אותו, ולכן אנשים שיש להם מספיק כח רצון לשנות, ולהגשים את החלומות שלהם לטובת הזולת הם אנשים שראויים לפרס דן דוד, ודפני ליף היא אחת מהם. 
סיבה נוספת לדעתי שמגיע לדפני ליף לקבל את פרס דן דוד, כמו שכבר ציינתי-הצלחתה לגרום לישראלים שעד אותו זמן היו ידועים באדישותם, לצאת לרחובות ולהפגין, ובכך להראות לממשלה כי יש בעיה רצינית שמחייבת לטיפול מיידי.  
המחאה בישראל גררה מחאות נוספות בכל רחבי העולם, שכן בעיית הדיור ויוקר המחייה אינה בעיה ישראלית בלבד, ובעצם בזכותה הצליחה להביא לסדר היום של ממשלות שונות בעולם את בעיית הדיור.
המחאה על יוקר המחיה הייתה במקביל למחאות אחרות שהיו באותו תקופה (מחאת הרופאים ועוד..) ולדעתי, היא עוררה פלגי אוכלוסייה שונים במדינה לבוא ולהפגין על מה שמפריע להם בבית, ולא להשלים עם המצב.
בנוסף, בעקבות המחאה, צורת הדיבור, השפה ועוד, השתנו בעקבות המחאה. אנשים יותר מודעים לנושאים שנוגעים לנושאיה של המחאה כגון: נדלן, כלכלה וכו'. המחאה חדרה לתרבות השיחה שלנו, למחשבה שלנו. ובשביל שינוי תודעתי כזה אני מוצא את דפני ליף כראויה לפרס דן דוד.  
דפני ליף היא דוגמה מרשימה ארוכה של אנשים , שלקחו את החלום וניסו (ולפעמים גם הצליחו) להגשים אותו.
"אחרי הקיץ הזה הבנו שמותר לחלום, יותר מזה, הבנו שחובה לחלום! לחלום זה להיות, זה לדעת שאפשר לשנות את העולם, שכל אחד יכול, רק צריך להאמין, לקום ולעשות. האחריות היא על כל אחד מאיתנו! לקום ולצאת וללכת ולדבר ולעשות ולא לוותר, כי בזה שכולנו יצאנו לרחוב מצאנו את הבית! " (דפני ליף, צעדת המיליון 3.9.11) 
עם התחושה הזאת אני מסיים את המאמר, שאפשר.

בביליוגרפיה

https://sites.google.com/site/newisraeli2011/home/daphlif
https://www.youtube.com/watch?v=htTQx-61HJw
https://www.youtube.com/watch?v=pBwv2pYy9fg

"האף האלקטרוני"

פרופסור חוסאם חאיק

יארא עומרי , כיתה י"ב

ביה"ס טרה סנטה , נצרת

בשנה שעברה התקיים "יום הכימיה" בבית-הספר שלי. מטרת יום זה הייתה להראות לתלמידים את השימוש בכימיה בחיי היום-יום ולחזק את המשפט המפורסם של המורה שלי כי "כימיה זה לא רק נוסחאות!". כהכנה ליום זה, התבקשנו לדפדף באינטרנט ולחפש את המושג "אף אלקטרוני". בהתחלה, המושג נשמע לי מוזר ועל כן סקרן אותי מאוד והביא אותי לעבודת חיפוש מיידית באינטרנט כשחזרתי הביתה. במסגרת החיפוש שלי, הסקרנות שלי עלתה ככל כשקראתי יותר על "האף האלקטרוני" ועולם הכימיה בשבילי נהפך, לאט לאט, יותר מעניין. אומנם, קראתי כי ה- "אף האלקטרוני" הוא מכשיר בגודל מחשב נישא שפותח כדי לשרת תחום הרפואה. מכשיר ה- "אף האלקטרוני" עובד בהתבססות על העובדה שתאי סרטן ותאים חולים אחרים פולטים תרכובות נדיפות מסוימות ואופייניות. כשתרכובות אלה נפלטות אל זרם הדם הן מגיעות אל הריאות ונפלטות החוצה. אחר כמה נשיפות בצינורית המשרבבת מן המכשיר, המולקולות הנדיפות של המחלה נקשרות אל חיישנים רגישים בגדלים ננומטרים (ננומטר אחד שווה ל- 10-9 מטר) שנמצאים במכשיר וגורמים לסיגנל חשמלי האופייני לקישור זה. אם יש חומרים שמצביעים על מחלה מסוימת, המכשיר יציג לחולה את המחלה ואת שלב המחלה על שבב המחשב. בעתיד, הטכנולוגיה עשויה להשתלב כחלק מטלפון סלולרי, אשר ימליץ לנו לעשות בדיקות רפואיות. בהתחלה, המכשיר  היה מגלה סוגים שונים של סרטן ,אבל כיום הוא מפותח לגלות מחלות פנימיות, עצביות ומדבקות כמו, מחלות כליות, אלצהיימר, פרקינסון , טרשת נפוצה, הרעלה אצל נשים בהריון, וכו'.

"האף האלקטרוני" אינו רק מכשיר טכנולוגי שמציין את האבולוציה שהגיע אליה העולם, אלא גם מכשיר שמשלים את הפער הנוצר על ידי הטכנולוגיה המתפתחת שהביאה עמה זיהום אוויר עצום שמימנו נוצרות מחלות רבות. היתרון החשוב ביותר הוא ש- "האף האלקטרוני" יאפשר אבחון מוקדם של המחלה, טרם התפשטותה, כך שיהיה אפשר לטפל בה מיד ולחסל אותה. בהרבה מחלות, אבחון מוקדם, כזה שניתן לקבל בצורה לא פולשנית באמצעות ה- "אף האלקטרוני" עשוי להעלות את אחוז ההישרדות מהמחלה בכ- 3-10 פעמים במשך 5 השנים לאחר גילוי המחלה, על ידי שימוש בטכניקות הטיפול הקיימות כיום. בשבילי, זה היה כמו לראות עץ ירוק באמצע המדבר הצחיח!

התלהבתי מהרעיון הגאוני הזה והתעניינתי לדעת מי המציא אותו. לא היה לי קשה למצוא כי הפרופסור חוסאם חאיק הוא המדען שהביא לעולם מכשיר שעשוי לסתום את הגולל למאבק שלנו נגד מחלות רבות ,לעזור לעולם להתגבר על מחלת הסרטן העקשנית ולחולל מהפכה בעולם הרפואה. התלהבותי גברה כשידעתי כי פרופ' חוסאם חאיק הינו אורח הכבוד שהוזמן ל - "יום הכימיה" בבית ספרנו. התלהבותי הגיעה לשיא ביום בו פגשנו באופן אישי את פרופ' חוסאם חאיק. במסגרת המפגש, פרופ' חוסאם חאיק הרצה לנו על הפיתוח שלו בשפה המותאמת לגיל שלנו. לאחר מכן הייתה לנו הזדמנות לשאול אותו שאלות וללמוד ממנו. פרופ' חאיק ענה לכל השאלות ברוחב לב והציע את עזרתו בכל נושא אשר יצוץ בעתיד, תוך מתן דגש על שלושה מסרים חשובים. המסר הראשון הוא, ואני מצטטת, "בחברה שלנו, המצוינות הינה הדרך להצלחה ולא בהכרח בחירת המקצוע, אשר נובע בהרבה מקרים מלחצים חברתיים". המסר השני הוא, ואני מצטטת, "צריך לשים את הדעות הקדומות (השליליות) הצידה ולעבוד במלוא המוטיבציה והמרץ בכדי להצליח בחיים – אסור להישען על תירוצים לא-אובייקטיבים במקרה של כישלון".המסר השלישי הוא, ואני מצטטת, "הפעילות החברתית שלי הינה מחויבותי האישית. הרבה אנשים הקריבו ותרמו בשביל להגיע לאן שהגעתי ועכשיו תורי להחזיר לחברה שלנו".  בנוסף לשלושת המסרים הנ"ל, שהמחיש פרופ' חאיק על ידי מספר רב של דוגמאות ומסיפור החיים האישי שלו, הוא נתן עצות פרטניות לכל תלמיד שהייתה לו שאלה או משאלה ספציפית. 

בשבילי, פרופ' חוסאם חאיק הינו מדען שהפך את עולם הכימיה עוד יותר מעניין וצבע לי את העולם בתקווה לשינוי קרוב, לעולם יותר בריא ומלא רוגע, לא עוד סרטן שיפחיד אותנו ולא-אלצהיימר. מעבר לכך, פרופ' חוסאם חאיק הינו מודל למצוינות, דבר אשר מתבטא הן בחייו המקצועיים והן בדרך המצוינות וההצלחות הבינלאומיות שלו.

פרופ' חוסאם חאיק הוא חבר סגל בפקולטה להנדסה כימית בטכניון ומנהל המעבדה למכשירים מבוססי ננו-חומרים בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. הוא נולד וגדל בעיר נצרת בשנת 1975. פרופ' חוסאם חאיק סיים לימודי תואר ראשון בהנדסה כימית באוניברסיטת בן-גוריון ודוקטורט במסלול ישיר בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. אחר כך עשה פוסט דוקטורט במכון ויצמן באלקטרוניקה מולקולארית ובהמשך במכון הטכנולוגי של קליפורניה במסגרת תוכנית פולברייט, שם חקר את התחומים של התקנים חשמליים מבוססי ננו-חומרים ואפים אלקטרוניים. בשנת 2006 חזר פרופ' חאיק לארץ והצטרף לפקולטה להנדסה כימית ומכון ראסל ברי לננוטכנולוגיה בטכניון והקים קבוצת מחקר הכוללת חוקרים ואנשי טכנולוגיה מרחבי העולם. מאז שהצטרף לטכניון זכה פרופ' חאיק בעשרות פרסים ואותות כבוד. בין היתר הוא זכה במענק מצוינות על שם מארי קירי הניתן על ידי האיחוד האירופי – מענק אשר נחשב לראשון מסוגו בארץ ולגדול ביותר שקיבל מדען ישראלי יחיד אי פעם; השתלב ברשימת 35 המדענים הצעירים המובילים בעולם; וקיבל קתדרה ע"ש חורב למובילים במדע ובטכנולוגיה, פרס ברגמן למדענים מבטיחים, פרס ישראל-צרפת למדענים מצטיינים, פרס הרשל ריץ' ליזמות וחדשנות (2008 ו- 2011), פרס OXYGEN, וכו'. פרופ' חאיק נבחר למספר רשימות מובילות: רשימת "50 המוחות החדים במדינה " ,רשימת "עשרת הצעירים של המדינה"; רשימת "50 הישראלים המובילים" ורשימת "ארבע המדענים המוצעדים במדינה". בשנת 2010 העניקה לו ממשלת צרפת אות אבירות במסדר האקדמאים – אות אשר יוסד על-ידי נפוליון בונפרטה ב-1808 להוקרת מדענים ואקדמאים חלוצים בתחומי המדע והחברה ואשר נחשב לאחד מאותות ההוקרה האזרחיים העתיקים בעולם. בנוסף, בשנת 2010 זכה פרופ' חאיק, בין היתר, במענק היוקרתי מטעם ה- European Research Council (ERC) ובמענק מהאיחוד האירופי לטובת תאגיד בראשו עמד, שכולל מדענים משמונה אוניברסיטאות וחברות אירופיות, ומפתח דור חדש של חיישנים ננומטרים למיון, אבחון ומעקב אחר מחלת סרטן הריאות, לכוונון טיפולים אישיים למחלה.  בנוסף להישגיו המחקריים, פרופ' חאיק זכה במספר רב של אותות כבוד בהוראה, כולל מרצה מצטיין מתמיד, הוא גם חתן "פרס ינאי לחינוך האקדמי", הניתן כאות הוקרה לתרומה משמעותית וייחודית להוראה ולחינוך האקדמי.

בשביל המצאותיו והישגיו, אני מציעה להעניק את פרס דן דוד לפרופ' חוסאם חאיק, זהו פרס אשר עשוי לתמוך במאמציו האדירים של פרופ' חוסאם חאיק, אשר חלק גדול מהם נעשה בהתנדבות ועל חשבון מנוחתו האישית. 

בנוסף להישגיו המחקריים והאקדמיים ולהמצאותיו, פרופ' חוסאם חאיק הוא בן אדם צנוע ונעים הליכות. כל מי שפוגש אותו יכול להבחין בתקווה ובאווירה הנעימה אשר מפזר לכל עבר. פרופ' חוסאם חאיק תומך באנשים ומעודד כל רעיון שאנשים מציעים ומסייע להם רבות. הוא מייצג דוגמה למופת , בן אדם שכל אחד ממנו שואף להיות כמוהו, כדי לשנות ולשפר את העולם שמסביב ולא להיות רק עוברי דרך בחיים. הוא מהווה סיפור הצלחה לבני מיעוטים שחושבים שהקשיים אשר נמצאים בחברה והפער החברתי ימנעו אותם מלהגשים את חלומותיהם ואת עצמם. למרות המחסור ומלחמת הקיום שנתקל בהם ולמרות שהיו לו הצעות רבות מאוניברסטאות יוקרתיות בארצות הברית, הוא העדיף לפתח את מחקריו במדינה בה הוא נולד וגדל, כדי להמשיך לתת לחברה ולקהילה שלו, "אם אני חי בשביל המדע בלבד ואני לא חי בשביל החברה אז מה אני עושה בחיים!" אומר פרופ' חוסאם חאיק. אומנם, זוהי איננה סיסמא בלבד, אלא מציאות. מעקב אחרי הפעילות החברתית של פרופ' חאיק מראה כי הוא מרצה ותורם ידע קבוע בבתי הספר מכל המגזרים ובכל שכבות הלימוד במדינה. הוא מרצה (בשפה פשוטה) לתלמידים בכיתות ג' עד כיתות י"ב. כהערכה, הוא מרצה כ- 10 – 15 פעמים בחודש לבתי ספר שונים ברחבי הארץ, למרות עיסוקיו הרבים בארץ ובעולם. לאחרונה, הוא קיבל אות "מתקן עולם" מטעם המרכז החינוכי ליאובק על תרומתו המתמשכת לחברה.

המצאות דוגמת "האף האלקטרוני" ואישיות ייחודית כמו של פרופ' חוסאם חאיק עשויות לתרום בשיפור איכות ורווחת חיינו. על כן פרופסור חאיק הוא בחירתי האישית והוא הדמות הראויה לקבלת הפרס, וכמותו רק ירבו בעולם.

ביבליוגרפיה :

1. פרופסור חוסאם חאיק עצמו .

http://www.youtube.com/watch?v=8-qbDdR4vqk.2

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-55899-00.html.3

4. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%90%D7%9D_%D7%97%D7%90%D7%99%D7%A7

עבדים היינו, עתה בני חורין?

אלון ברקמן, כיתה ט

ביה"ס הכפר הירוק, רמת השרון

הגוף המועמד: הארגון הבינלאומי "לשחרר את הילדים"

16 באפריל  1995 – איקבל מסי, ילד אפגני בן 12, נרצח בעיר מורידק שבאפגניסטן.

בגיל 4 נשלח איקבל לעבדות במפעל שטיחים ע"י הוריו, שהיו במצב כלכלי קשה.שם הוא עבד במשך שש שנים, במהלכן הוא עבר זוועות שאסור ששום ילד יעבור. כשאיקבל לא עבד טוב, היכו אותו במקל או תלו אותו הפוך כשחבל מהודק בצורה כואבת סביב לברכיו. אחרי שש שנות סבל , איקבל סוף סוף הצליח לצאת מעבדות: אחרי שגילה שעבדות אינה חוקית באפגניסטאן, הוא פעל בשיתוף עם ארגון אפגני נגד עבדות כדי לקבל מכתב שיאשר לו ולחבריו לצאת מעבדות. איקבל הצליח להשתחרר, אך הוא לא הסתפק בכך. בבית הספר שהוקם ע"י אותו ארגון אפגני הוא פרח ושגשג, ויכולות המנהיגות שלו הביאו אותו, בסופו של דבר, להשתתף בהפגנות נגד עבדות. הוא התחיל לנאום בכנסים של הארגון, ואפילו דבר עם עיתונאים ופעילים מחו"ל. הוא הצליח לשחרר אלפי ילדים עבדים, ע"י ביצוע כמה משימות מסכנות חיים, כמו התחזות לעובד במפעל כדי לקבל מידע. בסופו של דבר הוא אפילו קיבל פרס על פעולותיו למען זכויות אדם. אך פעולותיו גבו מחיר כבד. איקבל קיבל הרבה איומי מוות מהמעבידים נגדם הוא נלחם. למרבית הצער, ב- 16 באפריל 1995 איומים אלו  מומשו, ואיקבל נרצח.

17 באפריל  1995 (יום למחרת)- קרייג קילבורגר, ילד קנדי בן 12, קורא בעיתון את סיפור מותו של איקבל מסי, ילד אפגני ששועבד לכמחצית חייו, הצליח להשתחרר, ונרצח בגלל פעולותיו למען זכויות אדם.

 עכשיו, ילד רגיל היה מזדעזע מהסיפור, סוגר את העיתון, ומנסה לשכוח מכל העניין. אחרים היו אולי חוקרים קצת יותר על הנושא, אך לא היו עושים שום דבר לגביו.  זהו טבעו של האדם: לברוח מדברים קשים, לא להסתכל למציאות בעיניים. אבל קרייג קילבורגר אינו ילד רגיל. הוא החליט שהמצב הקיים שגוי, ושזה לא יתכן שילד ירצח בגלל שהוא דבר על זכויות אדם והחליט שהוא עומד לשנות את המצב. במקום לקבל תחושת ייאוש ושל "מה אני כבר יכול לעשות?", הוא קיבל השראה גדולה, השראה שתשנה את חייו ואת חייהם של מיליונים אחרים ברחבי העולם.  הוא מצא גיבור במקום מפתיע, באפגניסטאן הרחוקה. החלק בסיפור שהדהים אותו יותר מכל היה איך ילד אחד, בן 12, יכול לשנות כל כך הרבה. הוא החליט שהוא רוצה להשלים את דרכו של איקבל, ולמגר, סוף סוף, את העבדות העולמית.  

קרייג, אני מניח, רצה קודם כל ללמוד יותר על הנושא. הוא בטח התפלא לראות עד כמה גדולה בעיית העבדות לקראת סוף המאה העשרים. למרות שעבדות אינה חוקית באף אחת ממדינות העולם, יש 27 מיליון עבדים ברחבי העולם, בכל יבשת חוץ מאנטרטיקה. עבדים אלו, שרבים מהם הם ילדים, מועבדים באכזריות, בעבודות שמסכנות את בריאותם הפיזית, הנפשית (זנות היא דוגמא קיצונית) ולעיתים את חייהם. עבדות, קרייג ודאי הבין, היא אחת הנקודות השחורות ביותר בהיסטוריה האנושית.

 העובדה שתופעת העבדות נמשכת גם כיום (ובכמה אזורים אפילו גדלה) מעלה שאלות קריטיות. איך זה ש- 3000 שנה אחרי יציאת מצרים, מיליוני אנשים בעולם עדיין לא בני חורין? מי מעוניין שעבדות תמשך? ולמה?

 כמו הרבה דברים בחיים, גם בנושא העבדות כסף משחק תפקיד חשוב. במשפחות עניות באסיה ובאפריקה, שלא מצליחות לספק מספיק מזון לילדיהם, ההורים לעיתים נוטים לצעדים קיצוניים כדי להרוויח כסף. זה נורא, אבל יש הורים בעולם שבאמת צריכים לעשות חשבונות כאלו, ולהחליט אם למכור ילד אחד בשביל לספק אוכל לילד השני. ניתן לקנות עבדים בימינו במחיר נמוך מאוד, מה שהופך עבדות ליצרן עצום של כסף, לא רק למעבידים, אלא למארג גדול, שכולל, בסופו של דבר, גם אותנו, שמשתמשים במצרכים שנוצרו ע"י עבדים. זוהי תעשייה של עשרות מיליארדים, מכאן שלפרק אותה יקח את כל המאמצים שלנו.

בוא נחזור לקרייג שלנו. אחרי כל מה שהוא גילה, הוא ודאי היה מופתע לחלוטין. הוא הבין מהכתבה שיש בעייה, הוא רק לא ידע שהיא כזאת גדולה. אבל קרייג לא התייאש. להפך. הוא רצה רק לפעול יותר, לעזור לילדים המסכנים האלו.

 כמה ימים אחר כך, ביקש קרייג ממחנכו לפנות אל תלמידי כיתתו, כיתה ז במונטריאול. הוא סיפר להם על המעט שלמד עד כה בנושא עבדות ילדים,  ואמר להם שהוא רוצה לפעול כדי לשנות את המצב. הוא שאל מי רוצה להצטרף אליו. התגבשה סביבו קבוצה של 11 ילדים. קרייג קרא לקבוצה Twelve-Twelve Year Olds”  “The. הם התחילו מקטן, והילדים מכרו מיצים, ארגנו מכירות גראג, ואספו מטבעות כדי לגייס כסף ובבוא הזמן מודעות לנושא של עבדות ילדים. הוריו של קרייג ראו שהוא כל כך רציני שהם ארגנו לו טיול למזרח אסיה, כדי שהוא יוכל לראות במו עיניו את הסבל להפסיקו פעל כל כך קשה. קרייג מתאר את החוויה שעבר כמשנה חיים. בזמן הטיול, הוא גילה שגם ראש ממשלת קנדה מבקר באותה עת במזרח אסיה, וניסה לארגן איתו פגישה כדי לדבר איתו על עבדות ילדים. בקשתו נדחתה, וקרייג הבין שהיחס אליו הוא כזה בשל גילו הצעיר. הוא כעס על היחס המשפיל הזה, וארגן פגישת עיתונאים קטנה בה הוא הכריז שלראש הממשלה הקנדי יש "מחויבות מוסרית" לעזור לילדים עבדים, בהיותו אחד ממנהיגי העולם החופשי. להפתעתו של קרייג ומשפחתו, מסיבת העיתונאים הקטנה הפכה לסיפור גדול של הילד שהעז  לעמוד מול ראש הממשלה. קריטיין, ראש ממשלת קנדה דאז, נענה ללחצים והסכים להפגש עם קרייג. הוא הבטיח לו שממשלתו תדאג יותר לנושא של עבדות ילדים.  הסיפור התפרסם, ותוך זמן קצר, קרייג וקבוצתו הפכו לגיבורים.

 הבה נדלג 18 שנים אל העתיד, אל שנת 2013. קרייג הוא כיום בן 31. מאז 1995, הארגון הקטן שלו הפך לארגון בינלאומי, שפועל ב- 45 מדינות ונקרא "לשחרר את הילדים", או “Free the Children”. לשחרר את הילדים מעוני. מעבדות. מרעב. מסבל. הארגון העצום הצליח לגייס לשירותיו 1.7 מיליון צעירים, שמשתתפים בתוכניות של הארגון בבתי ספר ובאירועים מיוחדים. הארגון נתן ליותר ממיליון אנשים מים נקיים, שירותי בריאות וסניטציה בסיסית. בזכות פעולת הארגון, יותר מ- 30 אלף נשים יכולות לספק את עצמן ומשפחותיהן מבחינה כלכלית, ו- 55 אלף ילדים נוספים מקבלים חינוך כל יום. קרייג כבר פגש מנהיגי עולם חשובים, כמו: אמא תרזה, מלכת אנגליה, האפיפיור ג'ון פול השלישי ועוד. הוא מפורסם ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית ובקנדה. אך הדבר המדהים ביותר בעיני מכל הנתונים האלו הוא שהכל התחיל מילד אחד, שלא יכל לסבול את המצב הקיים שבו ילד נרצח בגלל שניסה לפעול נגד עבדות ילדים.

 אני אלון ברקמן, בן 14 וחצי. אני לומד בכיתה ט בבית הספר הכפר הירוק, ואני מאמין בכוחו של ילד אחד לשנות, ולכן אני כותב את החיבור הזה.

בכל מהלך ההיסטוריה, הייתה קיימת סטיגמה אצל מבוגרים וצעירים כאחד, שאדם צריך לחכות לבגרות כדי להשפיע. רק אז, אומרים, אדם חכם ובוגר מספיק כדי לשנות את המצב הקיים.

ילדים כמו קרייג קילבורגר ואיקבל מסי מראים לעולם שאפשר אחרת. הם מפריכים לגמרי את הטענה הפוגענית שאנשים בצעירותם "טובים לכלום", ושרק מבוגרים ראויים לכבוד על דבריהם. דווקא גילם הצעיר, אני חושב, עזר להם להשגת מטרותם. לילדים יש יצירתיות וכוח רצון שאין תמיד למבוגרים. ובאמת, שניהם הצליחו, בגילאים צעירים ביותר, להתחיל תנועה חדשה, של חופש ושיוויון.

בכל שנה, קרייג ואחיו מרק מארגנים אירוע גדול, עם עשרות אלפי נערים ונערות, לו הם קוראים “We Day” . כדי להגיע לאירוע זה, שמתקיים בכמה מקומות בארצות הברית וקנדה, לא צריך לשלם כסף או לקנות כרטיס, אלא צריך לפעול ולעשות שינוי בתחום חברתי כלשהו. זה לא חייב להיות "מבצע לשינוי העולם" , אלא משהו קטן וקרוב, כמו לאסוף כסף כדי לעזור לנכי השכונה. לאירוע זה מגיעים לא רק ידוענים שבני הנוער מחבבים, כמו האחים ג'ונאס, ג'סטין ביבר, ושחקן הכדורסל מ'גיק ג'ונסון, אלא גם אישים חשובים ומשפיעים בתחום החברתי כמו אל גור והדלאי לאמה, שבאים לשם כדי לספר את סיפורם. בעזרת מוסיקה קיצבית, ריקודים, שירים ונאומים מרגשים, הילדים יוצאים עם השראה גדולה, שמעודדת אותם לעבוד ביחד ולפעול אפילו יותר, בשביל עולם טוב יותר.

גם אני, מגיל צעיר, רציתי לשנות את העולם. הכל התחיל בגיל 8, בכיתת המדעים שלי. זה היה עוד שיעור מדעים רדום, שבו רוב הילדים יושבים בחוסר עניין. המצב נמשך ככה, עד שהמורה סיפר לנו על זיהום אוויר, על איך מפעלים לייצור חשמל שמשתמשים בפחם מזהמים את האוויר של כולנו, וכך גורמים לנזקי ריאות אצל אנשים ואפילו למוות. יש דרכים יותר טובות לייצר אנרגיה, אך הן עולות יותר, הוא הסביר. הנושא עורר את כל הכיתה, ואותי במיוחד. אני זוכר איך לא יכולתי להאמין שכסף יכול להיות יותר חשוב למישהו מאשר חיי אדם. רציתי לפעול לשנות את המצב. שלחתי, בעזרת הורי, מכתב למנכ"ל חברת החשמל דאז, אורי בן נון, שבו אני מביע מחאה על המצב הקיים ודורש לשנותו. למכתבי, שתוכנו היה באורך חמש שורות בלבד(ראו נספח), קיבלתי תשובה אחרי כמה שבועות. הדבר הראשון שתפס את עיני במעטפה היתה הדרך שבה דר  הדר אלמוג, מנהל האגף לאיכות הסביבה בחברת החשמל, פנה אלי: "מר אלון ברקמן." אני זוכר איך התרגשתי מהכבוד הזה שניתן לי, מכך שלא התייחסו אלי כאל ילד קטן ותמים, אלא כמישהו חשוב שצריך לכבדו. במכתב, ד"ר אלמוג הסביר לי שחברת החשמל עושה מאמצים רבים לשמירה על הסביבה, כמו הסבת הגז בתחנות הכוח לגז טבעי. אך המכתב עצמו הוא לא הנתון החשוב פה. הדבר המשמעותי בסיפור הוא הדף החדש שהמכתב פתח בחיי.

כשהרגשתי שבאמת לוקחים אותי ברצינות, ושלאנשים חשובה באמת דעתי, התחלתי להתעניין יותר. קראתי יותר על איכות הסביבה, ודרך כך גיליתי עולם שלם של בעיות עולמיות עם הזמן, מעוני בישראל עד רעב עולמי. העולם הורוד של הילדות התחיל להתפוגג, והתחיל להצטייר לי עולם יותר ויותר אפור. גיליתי שחיי הם נהדרים יחסית לחייהם של הרבה אנשים בעולם. אולי הייתי מתייאש עם כל המידע החדש הזה, אילו לא הייתי מגלה שיש כל כך הרבה דברים לעשות בנושאים אלו. ובאמת עשיתי לא מעט. בשנה שעברה, למשל, הצלחתי לגייס 700 דולרים למען ארגון התנדבותי אחר, "להציל את הילדים", שגם פועל ברחבי העולם כדי לעזור לילדים הסובלים מעוני ורעב. אבל זה לא הספיק לי. מכל הסיפורים שקראתי, כמו סיפורם של קרייג קילבורגר ואיקבל מסי, קבלתי השראה, ולמדתי שעשייה ופעולה לשינוי היא לא דבר של פעם אחת, או שתיים, או שלוש. היא דרך חיים. קרייג קילבורגר לא הפסיק לפעול מעולם מאז שהוא קרא את הסיפור הזה בעיתון, וגם אני לא אפסיק. תמיד חיפשתי דרך להשאיר חותם גדול על העולם, ולפני בערך חודשיים, מצאתי אחת.

כשמעתי על פרוייקט דן- דוד, ידעתי מיד שזה משהו שאני צריך להשקיע בו, ההזדמנות שלי לשנות, ולתת מיליון דולר לארגון באמת משמעותי. ולכן, אני ממליץ על מתן פרס דן-דוד לארגון "לשחרר את הילדים", ברוחם של קרייג קילבורגר, איקבל מסי, וכל הילדים ברחבי העולם שפועלים ליצור עולם טוב, שווה, והוגן יותר עוד בגיל צעיר.

בעיני, הדבר היפה והמרשים ביותר הוא שהארגון "לשחרר את הילדים", שמטרתו האולטימטיבית היא לסיים את העבדות העולמית, לא מנסה לשחרר עבד אחד או שניים או מיליון. הוא מנסה ליצור סביבה שבה לא רק שעבדות נחשבת לא מוסרית, אלא גם שהיא לא נצרכת. הם פועלים מתוך הפילוסופיה ששינוי אמיתי בחברה הוא שינוי שנמשך לא שנה, שנתיים, אלא למשך מאות ואלפי שנים. שינוי אמיתי לא רק מחסל את הרוע והסבל, אלא יוצר סביבה שבה קשה לו להתגבש מחדש. פתגם עתיק אומר: "תן לאדם דג – והשבעת אותו ליום אחד, למד את האדם לדוג- והשבעת אותו לכל החיים". "לשחרר את הילדים" פועלת תוך אמונה שלמה בעיקרון זה, ולכן פועלת לעזור לקהילות עניות בעולם דרך תוכנית של חמישה עמודי תווך, שנועדו כדי שהקהילה הנתמכת לא תצטרך עוד עזרה לעולם: חינוך, נקיון, בריאות, שכר וחקלאות בר-קיימא. כל המרכיבים האלה, ביחד, יוצרים קהילה טובה וחזקה שבה לא צריך יותר עבדות ילדים. אם להורה יש שכר מספיק, הוא לא צריך למכור את ילדו כדי להרוויח כסף. אם יש חינוך טוב בבתי הספר, שבזכותו ילדים יוכלו בעתיד לקבל שכר טוב, ההורים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לשם מאשר לעבדות. והעיקרון הזה עובד: לא רק שבקהילות שבהן הארגון פועל העבדות נעלמת או נחלשת, אלה שהקהילות האלה משגשגות וצומחות. ברוב המקרים, הן לא צריכות עזרה שוב.

דיברתי על ההצלחות של הארגון, על פעילותיה המציונות לעודד אקטיביזם בקרב בני נוער, ועל הפילוסופיה המצליחה שלה. רק נשאר לדבר על צדקת מטרותיה! אך האם זה באמת דרוש? הרי כולנו יודעים כמה נוראים חייו של אדם נטול חופש. בלי יכולת להחליט החלטות לגבי עצמך, בלי תקווה. מה הוא אדם בלי תקווה? מה הוא אדם בלי תכלית? לחיות בעבדות זה גיהנום עלי אדמות. איך זה שהרוע הזה עדיין עדיין קיים במאה ה-  21? בתקופה שבה זכויות אדם מתחילות להיות נושא מרכזי, ונשיא שחור הוא מנהיג העולם החופשי? הגיע הזמן לשנות. אפשר לשנות. "לשחרר את הילדים" הוא ארגון נהדר שכבר נחל הרבה הצלחות ברחבי הגלובוס. אז למה לא לעשות את הצעד הזה, ולתת לו מיליון שקלים כדי להרחיב את פעולותיו. למען נוער איכפתי יותר. למען משפחות וקהילות משגשגות יותר. אך מעל הכל, למען חירות, ולמען כך שבעוד 50, 60 שנה, יוכלו לומר כל תושבי העולם: עבדים היינו, עתה בני חורין!

ביבליוגרפיה    

 http://history1900s.about.com/od/1990s/a/IqbalMasih.htm

http://en.wikipedia.org/wiki/Iqbal_Masih

http://en.wikipedia.org/wiki/Craig_Kielburger

http://freetheslaves.net/Document.Doc?id=34

http://www.freethechildren.com/

פרופסור ברנרד לואיס: לגעת באומץ בהסטוריה כדי להבין את ההווה

עדן קופרווסר, כיתה י"א
חיבור זוכה 2010
תיכון "אחד העם" פתח-תקווה

האתגר והאיום שמציב האסלאם הקיצוני על הסדר העולמי ועל תרבות המערב הם התופעה המעצבת ביותר של חיינו מזה יותר מעשרים שנים; מה מניע מוסלמים צעירים, משכילים ברובם, לאמץ גישה עוינת כל כך למערב ולערכיו? מה גורם לחלקם להרחיק לכת עד כדי ביצוע פיגועי התאבדות? הנסיונות לענות על שאלות אלו, לרדת לשורשי התופעה ולהבינה לעומקה, חיוניים להתמודדות מוצלחת עימה. פרופסור ברנרד לואיס הוא המזרחן המשפיע ביותר בזמננו על הדרך בה המערב תופש אתגר זה ונחשב לבר הסמכא הגדול ביותר בנושא. הודות לחדשנותו ולאומץ האינטלקטואלי שלו ונוכח תרומתו והשפעתו על עיצוב החשיבה המערבית בתחום זה, אני מבקש להעניק את פרס דן דויד לפרופסור ברנרד לואיס.

לואיס נולד בשנת 1916 למשפחה יהודית ממעמד הביניים בלונדון, בירת אנגליה. במהלך התכוננותו לעלות לתורה לקראת טקס הבר מצווה, נחשף לשפה העברית ודרכה למגוון השפות השמיות וגילה בהן, ובתרבויות שעמדו מאחריהן, עניין רב (הוא דובר כיום 21 שפות). לואיס החל ללמוד בבית הספר ללימודי המזרח שבאוניברסיטת לונדון (SOAS), והשיג שם תואר ראשון בהיסטוריה, בדגש על המזרח הקרוב, כבר בשנת 1936. שלוש שנים לאחר מכן השלים שם גם את לימודיו לתואר דוקטור בהיסטוריה של האסלאם. את לימודי ההמשך ביצע באוניברסיטת פאריס. במלחמת העולם השנייה שירת לואיס בצבא הבריטי בחילות המודיעין והשריון, ואחר כך סופח למשרד החוץ הבריטי. לאחר המלחמה, מונה לכהן כראש החוג למזרח תיכון בSOAS- כשהוא רק בן שלושים ושלוש, הודות להיותו אחד המומחים יוצאי הדופן בנושא.

שמו יצא למרחוק, וב-1974 הוצעה לו משרה באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב, שכללה לימוד קורס אחד בלבד בסמסטר – הסדר שהותיר לו יותר זמן לעסוק במחקר. כתוצאה מכך תקופה זו חוללה מפנה בקריירה של לואיס, והוא החל להוציא לאור ספרי עיון רבים שהתבססו על מסמכים מקוריים ועסקו בעיקר בתורכיה המודרנית ובתולדות האסלאם. בין ספריו הרבים (למעלה מ-20) ניתן למצוא את "שמים ואנטישמיים" המגולל את הבאת האנטישמיות – הנוצרית מיסודה – למדינות ערב וקבלתה שם, "בשם האסלאם - ממלחמת קודש למחבלים מתאבדים" העוסק בהתפלגות האסלאם לזרמים – מהפרו מערבי לראדיקלי – ועיוות מושג הג'האד לטרור כתוצאה משקיעת התרבות המוסלמית לצד עלייתן של מעצמות המערב, וספרו המוכר ביותר "מה השתבש?" העוסק בסקירת נפילת התרבות האסלאמית, בהתפרקות האימפריה העות'מאנית ובסיבות המשוערות לדשדוש הציוויליזציה האסלאמית שעד אז נחשבה לעליונה על המערב. בנוסף כתב את "צמיחתה של תורכיה המודרנית", "הערבים בהיסטוריה", "השפה הפוליטית של האסלאם", "המזרח התיכון - אלפים שנות היסטוריה"  -  ספרים הנמנים על ספרי היסוד בלימודי ההסטוריה של המזרח התיכון, ועוד.

כחוקר וכאדם, פרופסור ברנרד לואיס הצטיין בחדשנות ובאומץ אינטלקטואלי מרשים. עיקרי משנתו הם שהאסלאם לקה ביוהרה תרבותית, שפגעה ביכולתו להתאים את עצמו לקידמה, וגרמה לכך שתוצאות המהפכה התעשייתית, המהפכה הצרפתית ורעיונות ההשכלה, שהחלו להתגבש מתקופת הרנסאנס, פסחו על העולם האסלאמי. הפונדמנטליזם האסלאמי שקורא לחזרה למקורות האסלאמיים העתיקים ולהחרמת המערב, תוך האשמתו במצב הקשה של מדינות ערב כיום, הוא הביטוי המודרני של תופעה זו. לואיס גורס כי הפונדמטליזם האסלאמי אינו יכול לעלות בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית המערבית, שכן תרבות האסלאם וחוקיו סותרים את רעיונות ההשכלה. לואיס היה הראשון שהשתמש במונח פונדמנטליזם אסלאמי והצביע על ההתנגשות בין הציוויליזציה האסלאמית לזאת המערבית, רעיון שפותח אחר כך בספרו המפורסם של הנטינגטון "התנגשות הציוויליזציות". הוא גם הדגיש כי הסכסוך הישראלי-ערבי איננו כה מרכזי בהוויה האסלאמית והערבית, כפי שניסו להציגו גורמים ערביים, וכי מדובר במניפולציה שתכליתה לבסס את הטענה שהמערב אחראי למצוקתם של הערבים.

אף על פי שדעותיו עוררו לא אחת מחאה ואף זעם, דוגמת דברי הפרופסור אדוארד סעיד שבהמשך לגינויו את תורת לואיס האשים את מדע המזרחנות בנקודת מבט אימפריאליסטית משוחדת, הוא לא התפשר ולא היסס לדבוק באמת האקדמית שלו, אותה ביסס על מקורות ומסמכים,  ללא התחשבות בדעת הממסד האקדמי או בתקינות הפוליטית – ממש כמו החוקרים הדגולים גלילאו גליליי וצ'ארלס דארווין בזמנם.

השפעתו של לואיס ניכרת במספר המדינאים הרב אשר רצו בעצותיו וביקשו ללמוד את השקפותיו, וביניהם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש. מאז שנות ה-90 הגיעה השפעתו לשיאה, ככל שהעימות עם האסלאם החריף ודעותיו התאמתו. ב-1990 הוא זכה לכבוד הרב ביותר הניתן בארה"ב לאיש מדעי הרוח והתבקש לשאת את 'הרצאת ג'פרסון' השנתית. הרצאתו, שנשאה את השם "הציוויליזציה המערבית: מבט מהמזרח", הייתה הבסיס למאמרו "שורשי הזעם המוסלמי", שהתפרסם זמן רב לפני הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב- 11 ספטמבר 2001, אך חזה כבר אז את הרקע לתופעה הנוראית. במאמר מדגיש לואיס כי אי ההפרדה בין דת למדינה, המונעת את חדירת רעיון הדמוקרטיה לתרבות האסלאמית, כמו גם תחושות ההשפלה והקנאה במערב, הם הגורמים העיקריים העומדים בשורש הזעם המוסלמי. המחאות הרבות על דבריו גם מהוות עדות נאמנה להשפעתו, שקוממה לכן כל כך את מתנגדיו.

ברנרד לואיס הוא מופת ליצירתיות מחקרית אקדמית. עומק המחקר שלו, חדשנותו, האומץ להגיע למסקנות מחקריות גם אם אינן נושאות חן בעיני ציבורים נרחבים ולהתמיד במאמץ לחתור לחקר האמת הם סימני ההיכר שלו. אין פלא שגם בגילו המופלג הוא ממשיך להיות נמרץ ופורה. בחיוניותו הוא מוסיף להיות מגדלור אקדמי עבור קהילת המחקר בתחום המזרח התיכון ועבור מדינאים רבים שלאורך שנים ביקשו את עצתו. על תרומתו זו ועל מחקריו הרבים בהיסטוריה ובתרבות האסלאמית אני מציע להעניק לו את פרס דן דויד.

מקורות

Bernard Lewis," Wikipedia."
Bernard, Lewis. "The Roots of Muslim Rage," The Atlantic Monthly, Vol. 266, No. 3 (Sep.1990), pp. 547-560.
 Kramer, Martin. "Bernard Lewis," Encyclopedia of Historians and Historical Writing. Vol. 1 (1999), pp. 719–720.  http://www.geocities.com/martinkramerorg/BernardLewis.htm
. 
ברנרד, לואיס. מה השתבש? ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון.אור יהודה: דביר, 2004.
דף על פרופ' ברנרד לואיס באתר אוניברסיטת פרינסטון:
http://www.princeton.edu/~nes/faculty_lewis.html

סמואל יעקבלביץ' מארשק (או הרפתקאות בספריה הקסומה)
יודוביץ' גבריאלה, כיתה י' 
חיבור זוכה 2011
מרכז חינוך ליאו בק, חיפה

הספרייה הראשונה שאי פעם ראיתי היא הספרייה של הורי. ספרייה חומה וגדולה- בגובה שישה מדפים, ממש כמו אוורסט לילדה בת ארבע- שהיוותה רהיט מרכזי וחשוב בסלון המשפחתי. תמיד הרגשתי שהרהיט המיוחד הזה, אותו הורי הביאו איתם עוד מברית המועצות, כאילו מסתכל על שאר החדר מלמעלה, מרים את האף שעשוי מעץ מצופה בלכה ואומר "תראו את הספה הזאת. 
                                                                                     אינכם זקוקים לה, רק שטויות!
                                                                                     והסרוונט- בכלל נדוש,
                                                                                     לסלקו מיד אדרוש!"
ודרך הדלתות השקופות מציצים ספרים על גבי ספרים שעומדים לפני ספרים אחרים ומזמינים, כל אחד בתורו לגשת רק אליו, לפתוח ולגלות רק אותו מבין כל הספרים שבעולם (כי אז, בשבילי, הספרים בספרייה היו היחידים. בכלל.) ובשעות הכי מוזרות- אחרי הגן, לפני בית הספר, באמצע הלילה, רגע לפני שטסים לברצלונה, הספרים האכזריים היו מפתים אותי להתקרב עוד ועוד- להוריד את מחיצת הזכוכית- לקחת ס.מארשק, שייקספיר, אנדרסן, ג'רום .ק. ג'רום- ולהיכנס לעולם שונה ודמיוני. אבל בדיוק ברגע זה הייתי אני בת הארבע נקלעת לבעיה קטנה. באמת לא רצינית. לא ידעתי לקרוא. בעייתי, נכון? אז נאלצתי לחשוב על סיפורים בעצמי-  הציורים של מיסטר טוויסטר הינקי, באבא מורָה, אפילו ורטר הצעיר (שגם היום לא נראה לי מיוסר במיוחד) הלהיבו אותי ויצרו דמויות ומעשיות שונות אבל חביבות בדרכן המיוחדת.
ואז, בגן טרום חובה (אולי בעצם חובה?), ביום שישי קיצי ביותר אבא שלי (שאז היה ממש עצום- לי הוא נראה לפחות 3 מטר) חזר מהעבודה, ובידו הפתעה. "אני אלמד אותך לקרוא ברוסית"  אמר, והוציא ספר עם ציורים צבעוניים ואותיות ענקיות: "אזבוקה"! (אזבוקה, יודעים כל ילד וילדה,
          ממוסקבה וטשקנט ועד אוּלאן אוּדָה
          הוא ספר די חביב-
          מזכיר, אולי, מורה אדיב,
          בו אנחנו, ילדים
          לומדים לקרוא, מלומדים:
          החל מ-אָה а ועד גם יָה я,
          האלפבית הוא חוויה!)
ליד כל אות נכתב שיר- לפעמים קצר, אולי ארוך- ואת הספר הזה למדתי בהחלט לאהוב. קראתי בו עם הורי ולאחר מכן גם לבד מפני ששירים אלו תפסו אותי ברשתם מהרגע הראשון- הרי הם נכתבו ע"י ס.מארשק, הוא סמואיל יעקבלביץ' מארשק. ובגיל צעיר שכזה קצת קשה להבין מדוע אנשים מבוגרים מעדיפים לכתוב אות אחת במקום שם חשוב ושלם, ולכן את שמו קראתי במשך שנים ארוכות בתור סמארשק... 
תפקיד המספר לפני השינה נשמר תמיד לאמא שלי, שניסתה להקריא לי סיפורים מעניינים- "הגובלין" של טולקין היה אחד מהם. היא טוענת שבכל פעם בה התחילה להקריא ספר זה  נרדמתי במילה "אילומינטור". כלומר בעמוד הראשון. לפעמים בשני. מה שבטוח- מטרת הסיפור, להרדים אותי, בהחלט בוצעה ובהצלחה מסחררת. אבא שלי, לעומת זאת, העדיף ללמד אותי עוד דבר מה חדש (הרי הייתי ונשארתי ילדה סקרנית ביותר), גם אם זוהי שעת שינה. לכן הומצאו סיפורי "מנישקי", מוניני קנישקי (הספרים של מוניה, אם לתרגם מרוסית. תמיד דמיינתי את הבית שלו בתור מפקדה מלאה באנציקלופדיות עד התקרה- ובכל זאת קצת פחות מהספרייה שלנו בסלון). גיבורם היה ילד בגילי בדיוק שטייל עם חבריו בעולם בשביל לענות על שאלותי הרציניות מאד- איך להכין שוקולד, למשל. או זכוכית. ולפעמים, במקום מוניה, נכנסו לסיפור גיבורים אחרים- הפרה המפונקת, המשרתת המתרוצצת והמלך שרצונו היחיד היה מעט חמאה עם ארוחת הבוקר (וכמו בכל סיפור ילדים נפלא הפרה הציעה לאכול מרמלדה במקום). ההבדל היחיד היה שסיפור זה, שהוא בעצם שיר מחורז, נכתב ע"י סמואיל מארשק בכבודו ובעצמו, ושמחתי לשמוע אותו כל ערב מחדש (אני חייבת להעיר שמארשק תירגם את השיר הזה מאנגלית, שבמקור נכתב ע"י אלן מילן. לעובדה זו התוודעתי רק לפני ימים אחדים!). הפואמה הזאת, "בלדה לכריך מלכותי", זרעה בנפשי חיבה מפוארת לחרוזים ושירים מכל הצבעים והמינים. ובעזרת סמואיל מארשק בכיתה ב'- בגיל שבע בדיוק- השיר הראשון יצא מעטי:
 "כל אצבעות הידיים
       נדבקו לי לרגליים,
                   והשיער-
                   נדבק לי לסָפַּר!"
אז מיהו "סמארשק" היקר שלי? האדם שעזר לי לקרוא ולכתוב, להבין ולחרוז? בחיפוש בגוגל ישראל, למרבה הבושה, שם זה העלה בדיוק 86 אלף תוצאות- מחצית מהן משוייכות למארשקים אחרים בתכלית. אם לדייק ולכתוב גם את שמו הפרטי- 627 תוצאות. ואם להיות קונקרטי לתפארת ולציין גם את שם אביו (בתרבות הרוסית נהוג לציין את שם האב כאות כבוד) התוצאות מצטמצמות ל-2. אכן, 2 תוצאות קיבל המשורר האהוב עלי. וזאת אחרי כל עבודתו החשובה! הרי "המפוזר מכפר אז"ר", סיפורו הידוע של ע' הלל תורגם מסיפורו של מארשק "איש מפוזר מרחוב באסייניי". בגוגל רוסיה ובגוגל האנגלי, לעומת זאת, עלו תוצאות מרשימות של לפחות 1,332,000 שיוכים. בהחלט תוצאה נפלאה לאחד המשוררים החשובים ביותר ברוסיה!
ונעבור למידע: סמואיל יעקבלביץ' מארשק נולד בשנת 1887 במשפחה יהודית במקום נידח למדי ברוסיה. אביו היה פועל נבון שבזמנו החופשי ערך ניסויים כימיים בפני שלושת בניו הקטנים: דבר זה הלהיב אותם, ובעיניהם האב היה כמו קוסם (בדיוק כפי שאבי הסביר לי עקרונות פיזיקליים וכימיים לפני השינה בסיפורי מנשקה!). כבר בגיל 4 כתב את שירו הראשון ובמהרה הוזמן ע"י מבקר האומנות החשוב סטאסוב להתגורר בבירת התרבות הרוסית- סנט פטרבורג, בה נמצאים גם שורשיי. מארשק גילה עולם תרבותי שונה מכל דבר שאי פעם ראה- אופרה, תיאטרון והחשוב מכל- ספרייה ענקית בה העביר הנער שעות רבות בקריאה, כתיבה ולעיתים שיטוט סתמי בין המדפים ודפדוף בספרים עתיקים. קובץ שיריו הראשון יצא בגיל 20, ועם מעט הכסף שצבר (בואו נסכים כבר עכשיו- סופרים בתחילת דרכם מרוששים למדי) נסע מארשק לאנגליה, ולאחר היכרות עם בני המקום פצח בקריירת תרגום של לואיס קרול, קיפלינג ויצירות פואטיות רבות אחרות. הסוד הגדול ביותר בתרגומיו של מארשק הוא שזה לא סתם תרגום: על אף שהיה משורר, במשך זמן רב התקשה בביטוי עצמי בטקסט ישיר. לכתוב למגירה סתם כך לא יכל ולכן הכניס את נפשו גם לתרגומיו לשייקספיר וקרול. אי אפשר לתאר את מאמצי מארשק למען קוראיו הצעירים: הוא יזם חוגים ספרותיים וניהל הוצאה לאור בעזרתה פרסם את "רובינזון החדש"- עיתון שחינך את האיש והאישה הקטנים לקריאה והכניס אותם באופן לא מבהיל לעולם השירה והכתיבה היצירתית. יתר על כן, הוא ארגן בקיץ של  1917 את "עיר הילדים"- קומפלקס מתקנים (בית ספר, ספרייה, בתי מלאכה) שכלל בתוכו את אחד מתאטרוני הילדים הסובייטים הראשונים, אשר במיוחד בשבילו כתב יצירות. כמה שמארשק אהב אותנו, הילדים!
יהדותו של מארשק ניכרה בעבודותיו: שיריו הראשונים פורסמו בשנת 1904 בספר "החיים היהודיים", ובין היתר כללו את הפואמה "כ' בתמוז" על מותו של הרצל- מארשק וז'בוטינסקי היו היחידים שהתייחסו למות הרצל ביצירותיהם. בשנת 1990, במהלך העלייה הגדולה מברית המועצות, פורסם בישראל ספרו מתחילת דרכו: "סיאונידי" (הציונים), בו נכתב: "כשבעיני שחור מרוב עצב, אני נזכר במולדת אבותי..." שירים אלו נקראו יום וליל ברדיו הרוסי בישראל כדי לתמוך בעלייה. אפילו בשמו של מארשק ניכרת היהדות: שם המשפחה "מראשק" הוא למעשה ראשי תיבות של "מורינו רב אהרון שמואל קיידנובר", דרשן מהמאה ה-17. 
מאז ועד היום אוסף שירי מארשק מהווה פריט חובה בכל ספרייה ביתית ברוסיה ובמדינות העולם. זוהי חובתי לציין שאם קובץ סיפוריו אינו מקושקש בטושים צבעוניים, דהוי מרוב קריאה, פתיחה וסגירה- ובכן, אין זה ספר תקין של ס.מארשק. הסיבה לכך פשוטה מאד: ספריו מועברים מדור לדור, באהבה גדולה, וממשיכים להיות רלוונטים בכל זמן שהוא- המהדורה שנמצאת בביתי, לדוגמא, הודפסה בשנת 1957. 
אז בשבילי "סמארשק" הוא דמות נערצת שגדלה וממשיכה להתבגר יחד איתי: החל מ-"אזבוקה" ולימוד הקריאה, דרך "הכריך המלכותי" שהציג מבט אחר על עולם האריסטורקטיה, "מיסטר טוויסטר" הינקי שסיפר על ברה"מ ודרך התחלה של כתיבה מיוחדת, כתיבה שהיא רק שלי- כך אני יכולה להתבטא ולהראות את רגשותי במילים (אלו הם, כמובן, השירים! 4 מהם הוספתי לחיבור). מארשק האמין שבכדי לדעת לכתוב, צריך קודם לדעת לקרוא נכון- הרי קוראים טובים חשובים לא פחות מסופרים טובים. שיריו מאופיינים בפשטות גאונית, מנגינה שנשמעת עם כל שורה ושורה. השפה הנהדרת פונה ומסבה הנאה לקורא הצעיר והבוגר, השימוש במצלול, ריתמיקת המילים שמהפנטת ילדים: "מיסטר טוויסטר מיניסטר". לעולם הצעצועים של הילדים מארשק הכניס דימויים מלאי חיים ומוכרים, חינוכיים ובכל זאת מצחיקים- הרי כל אחד שמח לקרוא סיפור על בעלי חיים וחפצים הנקלעים לסיטואציות מוזרות. מארשק מצליח להוציא הזדהות, הבנה, חוסר אמון וגיחוך מכל קורא ולגעת בבעיות עולמיות, בשיפור היחסים הפוליטיים ובהרחבת העולם של קוראיו הצעירים. מארשק, בקיצור, לא פחד לחנך. סיפוריו מובנים לילדים וחכמים, בקלילות מפתיעה, להורים: לא סתם, אם כך, שורות רבות שכתב נכנסו לשפה הרוסית בתור ניבים וביטויים.
אלו הן רק כמה מהתכונות שאני מעריצה בשיריו של המשורר האהוב עליי. 
ניסיתי לדמיין פעם את העולם בלי ספרות ילדים טובה. העולם שראיתי לא נראה יפה במיוחד: הוא היה עכור ומשעמם כי גם מי שכתב שיר או שניים במהלך חייו לא יכל לשאוב השראה מאחרים, ולכן יצירותיו היו בעיקר חסרות פשר. ניסיתי להעלות ברוחי אחת מהפואמות של הסופר בעולם הדמיוני ההוא, והיא יצאה אפורה למדי: "אני יוצא לטייל.
           ובעולם --- שסביבי,
                 הכל נורא ואפל.
            והכלב שלי אוכל."
עצם המחשבה שמשורר שכזה יכול לזכות בפרס על יצירתיות בגלל החריזה העילגת בעולם הדמיוני בלי ספרות הילדים הטובה, מעבירה בגופי רעד- הרי אם אין ספרות לילדים, הם לא יחשפו בגיל הנכון ליצירות אומנות. ואם אותם הילדים לא יחשפו בגיל הנכון, הם לא יוכלו להתפתח בכתיבתם ולהשתפר בכל פעם- הרי אין להם מודל לחיקוי. ואם הם לא יוכלו להתפתח בכתיבתם, הם לעולם לא יכתבו שיר שמיועד לילדים. וכאן נכנס סמארשק שלי לסיפור: שיריו עוברים בעולם האפרורי הזה כמו קשת בענן, יפה וצבעונית, מעלה חיוך על פני כל ילד וסופר. הסופר הזה, סמואיל מארשק, זכור לתמיד בתור סופר הילדים החשוב ביותר בברית המועצות לא סתם: הוא התבלט בין סופרים חשובים ואף אמר פעם כי "אי אפשר לתקן את פושקין, אבל הוא בהחלט יכל להשמיט שורה או שתיים ולהוסיף אחרות". וכך היה מארשק: תיקן בעדינות וכתב בגאונות.
בחרתי לעזור לארגון שממשיך את דרכו ואמונותיו של מארשק בניסיון ליצור עולם טוב יותר בעזרת המילים. הארגון הזה הוא למעשה בניין אחד שנראה קצת אפור מבחוץ אבל צופן בכל פינה ופינה שלו את הרוח המארשקית, הילדותית והקופצנית: זוהי הספרייה הלאומית לילדים על שם ס.י.מארשק של רפובליקת קומי, שממוקמת בעיר סיקטיבקר שבצפון רוסיה. דווקא במקום הזה, שקל לו להפוך לגשום ועכור בחורף הנצחי, נמצאת הספרייה הזאת שבה יש 160,000 ספרים ו-15,000 קוראים. בכל חדר מתרחש דבר אחר: קריאה, צפייה בסרטים מצויירים, מגזינים וקלטות לבני נוער, הצגות של תיאטרון הילדים הקוראים בספרייה ואולם מוזיקלי-ספרותי בו מתקיימים ערבי קריאה של כתבי מארשק, שחלקם נתרמו ע"י משפחת המשורר. ספריית הילדים הזו ממשיכה את דרכו של מארשק: גם היא, כמו סמואיל, מנסה להביא ספרות טובה לקוראים הצעירים. גם היא פונה לכל גיל ע"י המגוון שבתוכה. גם היא, בסופו של דבר, נמצאת במקום נידח ביותר ברוסיה. למארשק נאמר בילדותו המשפט: "לעולם אל תתרחק מאמונתך ועמך" וזה בדיוק מה שקרה: הוא התייחס בכבוד לדת היהודית וכתוצאה מכך תרגם שירים של ביאליק וכתב את הקובץ "סיאונידי" (הציונים) בתור ספרו הראשון. בספריית הילדים יש אגף שלם המוקדש להיסטוריית רפובליקת קומי ולסביבותיה, בדיוק כפי שמארשק האמין בדתו ושורשיו בארץ ישראל. 
לכל תחום ותחום יש תמיד מקום לפיתוח, ואני בטוחה שספריית הילדים תוכל להשתמש בפרס דן דוד בצורה הטובה ביותר כדי לצעוד בגאון עם פניה לעתיד עם הילדים שבבגרותם יביאו אליה את ילדיהם גם כן...
מארשק קיבל בחייו מאות מכתבים תחת הכתובת "למארשק הנפלא שלנו, מוסקבה" והתייחס ברצינות לכל מכותביו הצעירים ולכל הילדים שההורים הביאו אליו עם ביכורי יצירותיהם, כמו לאודישן. גם לפני מותו בשנת 1964, כאשר מארשק היה עיוור וחולה, המכתבים המשיכו להגיע והשירים המשיכו להיכתב: שנה לפני כן יצא ספרו האחרון "ליריקה מובחרת". הליריקה- המילים, התבדלו בפשטות, קונקרטיות, בהירות. השפה שלו תמיד מעודכנת ומדוברת אך עשירה והסגנון קלאסי אבל קליל ווירטואוזי. לא סתם, אם כך, המשורר הדגול גורקי תיאר את מארשק בתור "מייסד ספרות הילדים".
הסיפור שלי עם מארשק עדיין ממשיך: תרגומיו לרוסית של שייקספיר, בירנס (עליהם קיבל את "אות האזרח המצטיין" בסקוטלנד, מה שכמובן גרם לי לתהות אם כל משורר מקבל אזרחות במדינות בהן גברים לובשים חצאיות משובצות ונעלי סטפס לעבודה), ושירים שלו עצמו מלווים אותי בכל יום. 
ובספרייה שלנו בסלון- זאת שמהווה רכיב חשוב בחדר ומכילה מיליארדי מילים, משפטים ואותיות (כמו גם ספרים של מארשק, ילנה ריבינה, אדגר אלן פו, ועוד הרבה, הרבה, הרבה כרכים) תמיד חסר ספר אחד לפחות. הספר הזה מצא מקום קבוע ונחמד על השידה שליד מיטתי: "מארשק, שירים וסיפורי עם, חלק א'".
זהו סוף הסיפור על משורר בשם מארשק,
שאת שמו בהיסטוריה שלנו כבר חקק.
בין פרחים צבעוניים ודבורים מזמזמות,
בין ערים מכושפות ומלכות מהנהנות,
נשארו עוד קצת פראים, אזורים לא ידועים,
מלאים באותיות, ומילים שכבר שומעים:
"בואו, רוצו ילדים! חיש אקריא לכם שירים,
שיצאו מפרי עטו של סמארשקינו המרשים!"

ביבליוגרפיה

ס.י.מארשק, חלק א', "פואמות, סיפורים ושירים". ההוצאה הממשלתית לספרים אומנותיים, מוסקבה, 1958 (הספר כתוב בשפה הרוסית: С.Я.Маршак «Стихи, Сказки, Песни»)
מידע על מארשק:
http://www.kostyor.ru/biography/?n=102
http://www.s-marshak.org/content/blogsection/25/92/
http://marshak.ouc.ru/
ספריית הילדים על שם מארשק:
http://www.komi.com/ndbmarshak/advencher.htm

להתקדם או להישאר מאחור

טקצ'נקו אנסטסיה,  כיתה י"א 

חיבור זוכה 2011
בית ספר מקיף ד', אשדוד

בהתחלה כנראה הכול היה מושלם, לפחות כמעט. אבל כמו כל מגדל קלפים שברירי – גם עתידו של זה ליפול.
הסטירה הראשונה שחטפה הדת כנראה הייתה כאשר צצו משום מקום אנשים שטענו שהעולם עגול. ולא רק זה, הם גם טענו שהעולם הוא זה הסובב סביב השמש ולא להיפך. אפשר לתאר את האבסורד. אבל הכול הסתדר והדת למדה לכופף את עצמה כדי להתאים למציאות. כמובן, הרבה לאחר שהכופרים הוצאו להורג.
המהלומה האמיתית נחתה עם "מוצא המינים", ספרו "הראוי לשמצה" של דרווין. דרווין הצליח לערער מחדש את כל עמודי התמיכה שהיו לדת. הוא העז לטעון שכל היצורים החיים, כולל האדם, לא נבראו על-ידי האל. הם התפתחו בהדרגה מיצורים פשוטים יותר ושרדו הודות לברירה הטבעית וליכולת ההתאמה שלהם לסביבה. הדת החלה בהתנגדות גורפת לתיאוריה, התנגדות שנמשכת גם בימינו אלה. אבל התיאוריה לא זעזעה רק את הדת, אלא את העולם כולו. אי-אפשר היה לקבל את טענתו שלאדם ולקוף ישנו אב קדמון משותף, זה פשוט היה בלתי נתפש על הדעת. 
אולם לאמת לא משנה אם האדם יכול לתפוש את העובדה או לא, היא פשוט קיימת. עד היום, יותר ממאה וחמישים שנה מאז תקופתו של דרווין, ותורת האבולוציה הצליחה לעמוד בכל המבחנים האפשריים ולהוכיח את עצמה שוב ושוב. ולא רק זאת, תיאוריית האבולוציה נחשבת ליותר מבוססת אפילו מתיאוריית הכבידה. כל הקהילה המדעית כבר קיבלה את התיאוריה כעובדה. למרות זאת, אנשי הדת ממשיכים להתנגד לה. כיום רוב אוכלוסיית העולם לא מכירה בתורת האבולוציה. ישנם אנשים שאפילו לא שמעו עליה.
"הרוטוויילר של דרווין", זהו הכינוי שדבק אליו, אל ריצ'רד דוקינס. בשיניים חשופות וחדות הוא נאבק כדי להגן על תורת האבולוציה ועל האמת המדעית בקנאות כמעט דתית. אם אנשי הדת רואים בבריאתנות ובדברי האל את שליחותם, הרי שדוקינס רואה את הפצת האמת המדעית כשליחותו.  
פרופ' קלינטון ריצ'רד דוקינס נולד בניירובי ב-26 במרץ 1941. הוא הינו אתולוג (=חוקר התנהגות בעלי-חיים) וביולוג אבולוציוני בריטי. כל חייו הבוגרים הוא מתעסק באבולוציה, ובמשך ארבעים השנים האחרונות הוא מנסה להסביר לציבור הרחב את עקרונות האבולוציה והברירה הטבעית. עבודתו בתחום, ביחד עם שלל ספרי המדע הפופולארי שכתב זיכו אותו בשבחים ועיטורים רבים. חלק מספריו הפכו לרבי-מכר, הבולטים ביניהם הם: "הגן האנוכי", "השען העיוור" וכמובן "האם יש אלוהים: האשליה הגדולה של הדת", שנמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים ותורגם ליותר משלושים שפות. ואם זה לא מספיק, פרס של "ברית האתאיסטים הבינלאומית" נקרא על שמו ומוענק כל שנה לאתאיסט שעבודתו הביאה לתרומה הגדולה ביותר בהעלאת המודעות לאתאיזם באותה השנה. בנוסף, בעשור האחרון דוקינס נבחר לאינטלקטואל החשוב בבריטניה ולאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם. 
אולם דוקינס, העטור בפרסים, עדיין מרגיש תסכול. בעיה מטרידה מאיימת על מפעל חייו – אנשים רבים בעולם עדיין לא מוכנים לקבל את תורת האבולוציה ובכלל את רוב המדע. דבר שעוד יותר מכעיס אותו הוא העובדה שברוב מוסדות החינוך לא מלמדים כלל על האבולוציה ועל מקור החיים. הרי איך ייתכן שמלמדים מדעים מדויקים כמו מתמטיקה או פיזיקה ועל תורת האבולוציה פוסחים, אפילו במסגרת שיעורי הביולוגיה? 
לכן הוא נלחם, בכל הכוח ובמהירות מלאה: הוא כותב ספרים, מטייל סביב הגלובוס ומרצה בנושא, ואפילו מככב בסרט דוקומנטרי על הסכנות הטמונות בחוסר סובלנות ובעצירת ההתפתחות המדעית. הגורם הכי גדול שעוצר את ההתפתחות המדעית הוא הדת. לא משנה מה יגידו, אבל הדת והמדע סותרים אחד את השני. מי שמאמין אחרת – משלה את עצמו ועל הדרך מתכחש לאחד הצדדים. 
דוקינס מבין שאם כבלי הדת לא ייחלשו, הבורות שהדת מטפחת בכל הקשור למדע תמשיך להתפשט. ויש לו על מה להסתמך. בתחילת הספירה, עם תחילת השתלטותה של הנצרות, התפתחות המדע נעצרה. לא רק זאת, היא אף חזרה אחורה. במשך אלף שנה המדע דוכא ביד קשה: הוצאות להורג, עינויים, השתקה. התקופה הזו ידועה יותר בתור "עידן החושך", והחור שהיא השאירה פשוט עצום. במקום שבו עומדת האנושות כיום – אסור לה לחזור אחורה, ההתפתחות חייבת להתקדם קדימה. אל לנו לאפשר "עידן חושך" נוסף, משום שבמצבנו כיום סיכויים גדולים שנכחד.

בשלב זה כנראה ראוי לשאול: איך לעזאזל אני קשורה לכל העניין?
ובכן... שמי אנסטסיה טקצ'נקו, וייתכן שבאמת אני סך-הכול תלמידת י"א רגילה מאשדוד, אבל גם זה לא בטוח. יש מעט מאוד דברים בטוחים בימינו. לרוב, הדברים נתונים למחלוקת. 
לפני מספר שנים התפקחתי; התחלתי לשאול, התחלתי גם להתעסק כמעט בכפייתיות בשאלות עצומות על מוסר, אנושיות, המקור שלנו ובעיקר על המעשים שלנו בהווה ועל עתידנו על הפלטה הזאת, כחלק מהמערכת הגדולה הזאת שנקראת כדור-הארץ. בשלב מאוד מוקדם בתהליך האישי שלי נאלצתי גם להתמודד עם שאלת האל. אי-אפשר להגיד שזה היה קל, אבל בסופו של דבר "הדחתי" אותו מכס המלכות שעליו הוא ישב, לפחות בשביל עצמי. לרוב האנשים קשה מאוד להבין את זה, אי-אפשר להאשים אותם. כך חונכנו. כאשר אני מסתכלת על השנים האחרונות אני מרגישה שהתבגרתי עד מאוד. אם אנסה להיזכר בעצמי לפני כן, אזכור רק אדם חלול וריק החושב מה שרוצים שיחשוב. החלה להתפתח דעה, הבנה יותר עמוקה ודקה, אפילו פילוסופיית חיים. 
כמישהי שחיה בארץ דתית יחסית, אני יכולה להרגיש את עול הדת. חיים של אתאיסט ומאמין שונים לחלוטין בכל מובן: תפישה, אידיאולוגיה וגם הגדרה עצמית. בזמן שמאמין לא ירגיש שבישראל כופים את הדת – אתאיסט יוכל להצביע בדיוק על המקום שבו הכפייה הזאת מתרחשת. 
לפי השם ניתן לזהות שעליתי לישראל מאחת מארצות ברית המועצות. החיים לא תמיד היו מתוקים: אני עדיין זוכרת קריאות של "רוסייה מסריחה אוכלת חזיר!" ו-"תחזרי לרוסיה!". האם הדברים האלו היו נאמרים לולא הדת טפטפה למוחנו שחזיר זה איכסה ורוסים הם כופרים? מי יודע... אבל ככה אני מרגישה כלפי הדת. מבחינתי הדת היא כמו חדר קטן, סגור ומחניק. ועם כל הטוב שהיא מביאה, אצלי המאזניים נוטים יותר לכיוון החולי שבא איתה. התנ"ך נכתב בדם ואפשר למצוא בו גזענות, נקמת דמים, שוביניזם, חוסר סובלנות ורצח המוני. הסגירות שהיא מקדמת עוצרת את האנושות ותוקעת אותה במקומה.  
כאן אני מסכימה עם דוקינס. הדת היא גורם מעכב. היא לא מעודדת לשאול שאלות. לא מעודדת מחקר. היא מציגה אמת אחת יחידה שמחשיבים לאבסולוטית, ללא כל זכות לערעור. הם לא רוצים להיפתח וגם לא לשמוע על אבולוציה או כל תורה מדעית אחרת. הם מתכחשים לעובדות.
לכן ברצוני להציע את מתן פרס דן-דוד למכון שנוסד בשנת 2006 על-ידי ריצ'רד דוקינס - "מכון ריצ'רד דוקינס להיגיון ומדע" שכיום הוכר כעמותה. הוא הוקם שלא למטרות רווח אישי והוא מציע חומר לימוד מדעי וחומר קריאה הומניסטי-חילוני לציבור הרחב באמצעות אתר האינטרנט שהוא מפעיל. כמו כן, המכון מתכוון לממן תוכניות לחינוך למדע וחקר פסיכולוגיית הדת. הקמת המכון מראה על נכונותו של דוקינס להילחם בבערות ובבורות, לקדם את המדע בחיי הציבור ולמנוע את עיקור הספקנות והסקרנות הטבעיים שבנו.
דוקינס כבר לא לוחם רק למען האבולוציה, הוא לוחם למען הכרת כל האמת המדעית הקיימת. הוא לוחם למען האמת והעובדות.
המאבק בגורמים המעכבים את האנושות הוא מאבק מרכזי. ההתכחשות לאבולוציה היא רק קצה הקרחון. נכון, זה מאוד מדאיג שישנם אנשים רבים שמעדיפים לעצום עין על העובדות ולא לשמוע על המקור האמיתי שלהם. אולם לא מדובר רק על עיכוב ההתפתחות הטכנולוגית-מדעית, אלא גם על ההתפתחות שלנו כחברה. בלי שאנו שמים לב הגורמים שמפרידים בינינו הולכים וגדלים, החברה מתפרקת לחתיכות. במסגרת המכון דוקינס רוצה לקדם יותר את ראיית העולם הליברלית שמקבלת את השונה ותמיכה בדמוקרטיה. 
דבר נוסף שמציק לדוקינס ושאותו הוא רוצה לשנות הוא כפיית אמונה על ילדים. לכן המכון שהקים מציע תוכניות ללימוד מדעי ומידע נרחב לכל החפץ בכך. במקרה זה מדובר על הפרת זכויות בסיסיות של חופש דת וחופש מדת, אפילו הפרת חופש הבחירה והחופש לחיים: ישנם הורים שחוסמים בפני הילדים שלהם דרך אחרת, שונה מזו שהם מכירים. בדרך כלל מדובר על קהילות שמרניות-אורתודוקסיות סגורות שפשוט מגבילות את הגישה למידע. הן לא נותנות דרך אחרת ומוקיעות את כל מי שמעז לכפור בה. בסופו של דבר, ישנם מקרים טראגיים שבהם האדם בהיותו בוגר מחליט לצאת אל מחוץ לקהילה הסגורה, אבל הוא חסר כל השכלה מבחינה כללית, ואין לו כלים שאיתם יוכל להסתדר בעולם שבחוץ. במקרה גרוע יותר, הוא כבר נשוי עם ילדים. הוא פשוט נתקע "שם" כשהוא רוצה להיות במקום אחר לחלוטין. הבעיה המועלית כאן היא שהחברה שלנו במכוון חוסמת מידע ועובדות קיימות כדי להגן את ה"אמת" הדתית. צעד שכזה לא רק שפוגע בהתפתחות שלנו, אלא גם בזכותנו לחופש. 
סך הכול, דוקינס ועוד רבים כמוהו נלחמים למען החופש שלנו ולמען עתידנו: הם חולמים על עולם טוב יותר, משכיל יותר, ספקן יותר וסקרן יותר. בעתיד שלהם כל אדם הוא בעל השכלה וידע כללי, בעל מודעות לשורשים שלו ולמקור שלו. האנשים סובלניים ופתוחים יותר, מוכנים לקבל כל אחד ולהתאחד תחת דגל אחד ויחיד על שם האנושות כולה – זה יהיה הסוף לפיצול, הסוף להבדלים הלא חשובים שגורמים לנו להסתכסך. בעתיד שהם רואים ההתפתחות האנושית מגיעה לשיאה. האנושות מצליחה להחכים וללמוד מטעויותיה, ולמצוא פתרונות לבעיות הקיימות וגם למנוע בעיות עתידיות. הם חולמים על אנושות מאוחדת שתדאג לשמר בקפידה את העולם שלנו ולהעריך אותו באמת. לראות את היופי באופן אישי ולא כפי שמישהו אחר יטיף. עולם של חופש שבו כל אדם הוא עצמאי ואיתן.
גם אני חולמת על עולם כזה, וכל צעד לכיוונו הוא חשוב. אקווה שעוד אנשים חושבים כמוני ומוכנים להירתם למען עולם אוטופי שכזה. לכן, לדעתי, ראוי להעניק את פרס דן-דוד למכון של דוקינס למען החקר והפצת האמת המדעית. זו ההזדמנות שלנו לשנות, אפילו אם זה נראה קצת. צעד אחר צעד נצליח להתקדם הלאה. הדבר הכי חשוב הוא לא לפגר מאחור.
 

 ביבליוגרפיה:

מוסף כלכליסט – "מכחישי האבולוציה דומים למכחישי השואה". 
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3417711,00.html
ויקיפדיה – ריצ'רד דוקינס.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%D7%A6%27%D7%A8%D7%93_%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%A1
ויקיפדיה – צ'ארלס דרווין.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%27%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%A1_%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9F